יו"ר העבודה החדש–ישן, ח"כ עמיר פרץ, התייחס במוצ"ש (20.7) לביקורת שנמתחה עליו בעקבות החיבור לסגנית יו"ר "ישראל ביתנו" לשעבר אורלי לוי–אבקסיס. הוא הבהיר כי יישב עם נתניהו רק כאשר יחליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש נגדו כתב אישום. "לא נשב עם נתניהו כל עוד יש לו כתב חשדות מעל ראשו, אין סיכוי. אם היועץ המשפטי לממשלה יזכה אותו, נשב איתו. אם לא, לא נשב איתו", אמר פרץ בשיחה עם חדשות ערוץ 13.
ח"כ פרץ ולוי–אבקסיס במסיבת עיתונאים בתל–אביב, בשבוע שעבר (צילום: מפלגת העבודה)
בעניין החיבור ללוי–אבקסיס, הבהיר פרץ כי נדרש להכריע "בין סיכוי לנצח לבין הפסד בטוח". "החלטתי לתת סיכוי לנצח. התחייבתי בפריימריז, לאורך כל מערכת הבחירות שלי, לנסות ולעשות מאמץ להביא מצביעים מהליכוד. מעולם לא הסכמתי שהדיונים בישראל סביב המצב החברתי יהיו עדתיים. אנחנו בעד מאבק מעמדי ולא עדתי", מסר. מסבר, כי פרץ מתכוון לנהל "מאבק מעמדי" מספסלי הקואליציה של הימין הקיצוני בראשות הניאו–ליברל נתניהו – רק "לאחר זיכויו", כמובן.
לדברי פרץ, הפנייה למצביעים בימין מגיעה בניסיון להרחיב את הגוש. "אנחנו מפלגה שמשלבת מאבק על הדגל החברתי והמדיני, אני לעולם לא אקפל את הדגל המדיני. תמיד כשהיה תהליך שלום, הייתה צמיחה. אנחנו נהיה מפלגה שתיתן גיבוי לכל תהליך שלום". מהו אותו "דגל מדיני"? כמובן שפרץ אינו מגלה דבר או חצי דבר. העיקר שיהיה "תהליך". האם צירופה למפלגתו של לוי–אבקסיס שצמחה באחת המפלגות הגזעניות בתולדות המדינה, "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, ושתמכה ב"חוק הלאום" הידוע לשמצה, בחקיקת עונש מוות לפלסטינים וב"חוק הנכבה" – הוא ביטוי נוסף לאותו "דגל מדיני"?
ביום חמישי (18.7) פורסם ב"הארץ" כי במהלך המו"מ לאיחוד שניהל עם מרצ, התנגד פרץ לדרישתה להתחייב לא להיכנס לממשלת נתניהו. אחרי הפרסום התייחס פרץ לסוגיה בטוויטר וכתב: "לא נשב בממשלה של נתניהו תחת כתב אישום! אין לי כוונה לרוץ לנשיאות. אנחנו מחויבים להחלפת השלטון הרע והבאת תקווה לעם ישראל". מאוחר יותר הבהיר את עמדתו ומסר: "לא נשב עם נתניהו. נקודה".
למי להאמין? לעמיר פרץ של יום חמישי או לזה של מוצ"ש? האם נתניהו הגזען יהיה לפתע "כשר" (כמובן, בהשגחת הבד"ץ והמפלגות החרדיות), אם וכאשר בקומבינה כלשהי ילבין היועץ המשפטי את פשעיו, או יתמהמה בהגשת כתב אישום?
אגב, פרץ לא לבד. כל "הגוש" היה שם: אהוד ברק, יאיר לפיד, פרץ וגם לוי–אבקסיס – כל אלה כיהנו כשרים בממשלות ביבי או חברו לקואליציה בראשותו. גם הגנרלים בדימוס החברים בכחול–לבן שירתו את מדיניות הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני בממשלות נתניהו השונות. מפלגת העבודה עצמה חברה לממשלות נתניהו בעבר, ובראשות גבאי ניהלה מגעים מתקדמים לכניסה לממשלה רק לפני כחודשיים. כהונתו של איש הליכוד לשעבר אבי גבאי ומצעו האנטי–חברתי נסתיימו בתבוסה היסטורית עבור מפלגתו של דוד בן גוריון.
לעניין זה שייכים גם דבריה של ח"כ שלי יחימוביץ' (הנוטשת כעת את הספינה הטובעת) כיו"ר מפלגת העבודה. למרות שזוהתה כאשת שמאל, זכורות אמירותיה, לפיהן היא "בוודאי אינה רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע", או כי "מפלגת העבודה מעולם לא הייתה מפלגת שמאל". כשספגה ביקורת על כך, לעגה בארסיות למבקריה בשמאל העקבי: "התגלה שאיני עומדת בדרישות המסדר הפוסט־ציוני שמקיים את פגישותיו בתא הטלפון שבבילעין". בכך התמצתה התייחסותה של יחימוביץ' למאבק בכיבוש.
דבר טוב אחד לפחות הולידה הלהטוטנות הפוליטית והאידיאולוגית של מפלגת העבודה ושל העומד כעת בראשה: לא ניתן לטפח לגביה שום אשליה. אין בכוונתה לקדם מהלך משמעותי לשלום אמת עם הפלסטינים ולסיום הכיבוש. היא גם נטולה כל בסיס ערכי למלחמה בקפיטליזם הניאו–ליברלי. המסר עבור כל מי שחפץ בחלופה לשלטונו הכושל של נתניהו הוא חד: שומר נפשו ירחק ממפלגת העבודה – זו אבודה.
