בשטחים הפלסטיניים הכבושים רצח רודף רצח. בתווך ביצעו מתנחלים פוגרום בתושבי חווארה והסביבה. זאת על רקע גל פשיעה קטלנית; משבר כלכלי; מחאה פוליטית המונית חסרת תקדים נגד שלטון הימין; והתפטרות ראשונה של שר (אבי מעוז ההומופוב הגזען) שאפילו הוא הבין כי בנימין נתניהו הוא שקרן פתולוגי.

בתום חודשיים לכהונתו, אין לראש הממשלה סיבה למסיבה. העשייה הממשלתית פוסחת באופן מופגן על כל תחומי החיים האזרחיים, ואישור התקציב הפך פארסה. פעילות הממשלה, שריה וחברי הכנסת של הקואליציה מרוכזת כולה רק סביב מטרה אחת: השלמת ההפיכה המשטרית שתחסל את המרחבים הדמוקרטיים האחרונים שנותרו בישראל ותפלס דרך למשטר פשיסטי. את זאת מבינים היטב המוני המפגינים המשתתפים שבוע אחר שבוע במחאות בערים הגדולות, במרכז ובפריפריה. כל צעד בו נוקטת ממשלת הימין לשלילת חירות האזרחים נענה בתגובה, וההפגנות מתעצמות.

השבוע התקיימו שלוש מחאות משמעותיות. הראשונה הייתה במוצ"ש (25.2, 300 אלף משתתפים, לדברי המארגנים); השנייה – נגד הכיבוש ובעקבות פוגרום המתנחלים (28-27 בפברואר); והאחרונה נערכת משעות הבוקר: "יום השיבוש הלאומי" אותו יזמו הורים ותלמידים; מרצים וסטודנטים; עובדי הייטק; ורופאים.  במהלך  היום  נחסמו  כבישים  ורחובות  מרכזיים ברחבי הארץ. בתל-אביב המשטרה עשתה שימוש באמצעים אלימים במיוחד.

אלה שלושה מוקדי מחאה נגד ממשלת הימין, אך כל אחד מהם משקף אידאולוגיה שונה. משתתפי ההפגנות נגד הכיבוש (ובהם פעילי מק"י וחד"ש) קוראים למחאה רחבה יותר. אך מארגני המחאה ההמונית מסרבים להתייחס לכיבוש המכרסם כבר עשרות שנים ביסודות הדמוקרטיה הישראלית. בנוסף הם מתעלמים מהאפליה הממסדית ממנה סובלת האוכלוסייה הערבית בישראל.

תחת קדושת ה"קונצנזוס" (שמקורו בתפיסות ציונות ליברליות הדוגלות בקיומה של "ישראל יהודית ודמוקרטית" מדומיינת), מושתקים הקולות הסבורים כי לא תיתכן דמוקרטיה עם כיבוש. קיימים לא מעט גורמים בהנהגת המחאה המודעים היטב לעובדה זו. הם מסכימים בחדרי-חדרים כי "יש בעיה עם זה", אך ממשיכים להיגרר אחר גנרלים בדימוס "כדי לא לאבד רוחב". הם מדקלמים את מסריהם של פוליטיקאים שלקחו חלק פעיל (לפעמים במשך עשרות שנים!) בדיכוי העם הפלסטיני ובתחזוקת הכיבוש. אותם גנרלים ופוליטיקאים, יחד עם הרב"ט (מיל') יאיר לפיד, מנסים בכל כוחם למנוע את הרדיקליזציה של המחאה ההמונית, ולשמר את המסגרת הפוליטית הציונית-ליברלית. אלה חוסמים בגופם את המאבק לדמוקרטיה ללא כיבוש וללא אפליה.

רבים בתנועות המחאה חוששים כי לפיד ושותפיו יגיעו לפשרה עם שלטון הימין, בניגוד ליעדים שמציב המאבק. לפיד כבר עשה זאת בעבר – הוא כיהן כשר האוצר של נתניהו, לאחר שרכב על גב המחאה ההמונית נגד יוקר המחיה ב-2011 ("איפה הכסף?") כדי לזחול אל המשרה הרמה ולקדם מדיניות ניאו-ליברלית. נחוצה מחאה לוחמנית (כפי שבאה לידי ביטוי היום), מאוחדת, נחושה, יהודית-ערבית, ובייחוד – דמוקרטית מלא-מלא.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/119394