ממשלת ישראבלוף: נתניהו לא סוטה מדרכו הניאו-ליברלית והגזענית

משרד האוצר הודיע ביום שישי כי יפעל להרחבת תוכנית הסיוע הממשלתית להתמודדות עם נגיף הקורונה לכ-100 מיליארד שקלים. לצורך הרחבת התוכנית יתוקן חוק יסוד: משק המדינה, כך שהממשלה תהיה רשאית להוציא 14 מיליארד שקל נוספים מעבר למותר היום בחוק. "ההרחבה תכלול גם תוכנית חדשה לעידוד התעסוקה בהיקף של שישה מיליארד שקלים, ובה מענקים שתכליתם חזרה מהירה לתעסוקה, על מנת להפחית את שיעור האבטלה הצפוי", נמסר.

הסיוע לשיקום הכלכלה, העשוי, כאמור, להגיע ל-100 מיליארד שקל, שווה ערך לכרבע מתקציב המדינה בשנה שעברה סכום נכבד לכל הדעות. "ההרחבה" אמורה להיות תוכנית סיוע הממשלתית השלישית עליה הכריזה ממשלת הימין. אך המחאות החברתיות מסרבות להתמוסס, וביום חמישי שעבר נוספה להן גם מחאת הסטודנטים (ר' כתבה בעמ' 6). מדוע נמשכת המחאה חרף "נדיבותה" הרבה של הממשלה? במילים אחרות: הייתכן שאין שום קשר בין הכרזות למעשים? כמה כסף באמת הגיע לעובדים, למובטלים, לעסקים הקטנים, לעצמאים? הממשלה אינה מספקת נתונים, ובמסיבת העיתונאים האחרונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו (2.5) אף ניכר רגע של מבוכה בעת ההודעה בדבר "ההקלות הנוספות".

בשלב מסוים שאל אחד העיתונאים את נתניהו לגבי הסיוע המקרטע לעצמאיים. ראש הממשלה מלמל משהו בנוסח: "הסיוע של ישראל הוא לא זעום. הוא מאוד נדיב, אבל הוא צריך להגיע… מדובר בכמה יש לנו", התחיל לחפש דבר מה בניירותיו והוסיף: "שמונה מיליארד אההה… אולי אפשר לתת…". ואז פנה נתניהו לעבר ראש רשות המסים המופתע, וקרא בליווי תנועת ידיים: "ערן יעקב זהו תורך, בוא, בוא. תעמוד פה. תספר מה עושים". ממש לא ברור מה עושים ואם עושים – אבל ברור שנתניהו לא יודע.

לפני שבועיים החל העיתון "גלובס" במעקב אחר קצב הביצוע של תוכניות הממשלה לחילוץ המשק ממשבר הקורונה. על פי הבדיקה שפורסמה בשישי האחרון (9.5), עד היום הוצאו כ-7.7 מיליארד שקל מתקציבי המדינה והביטוח הלאומי לתמיכה במשק פחות מעשירית מהחלטת ה-80 מיליארד, ורחוק מאד מה-100 מיליארד שמבטיחים כעת. זאת, שישה שבועות מאז הכריזו ראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו ושר האוצר היוצא משה כחלון על התוכנית.

על פי בדיקת העיתון, דמי האבטלה לעצמאים וליוצאים לחל"ת הם ההוצאה התקציבית הגדולה ביותר במסגרת ההתמודדות עם משבר הקורונה. לפי הערכות האוצר, המדינה צפויה לשלם כ-16 מיליארד שקל בדמי אבטלה למי שאיבד את מקום עבודתו או הוצא לחופשה ללא תשלום כתוצאה ממשבר הקורונה.

מתוך סכום אדיר זה שולמו בפועל עד היום בקושי 10%, כלומר כ-1.6 מיליארד שקל. סכום זה כולל את העלות של שורת הקלות בתנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה שהוכנסו באמצעות תקנות לשעת חירום. מדובר בקיצור תקופה האכשרה המינימלית הנדרשת לצורך זכאות לדמי אבטלה מ-12 חודשי עבודה ל-6 חודשי עבודה בטרם האבטלה.

מנכ"ל הביטוח הלאומי, מאיר שפיגלר, מנסה לקדם הארכה של הקלות אלה גם לחודש מאי בינתיים ללא הצלחה. במשרד המשפטים דורשים כי הארכת ההקלות תיעשה בהליך חקיקה רגיל ולא באמצעות תקנות לשעת חירום.

סכום נוסף של כ-2.3 מיליארד שקלים העביר הביטוח הלאומי בחג הפסח כמענקים לכל ילד, קשיש ונכה: 500 שקל. זו התוכנית היחידה שהממשלה הצליחה להשלים את ביצועה. המוסד לביטוח לאומי הוציא מקופתו כ-4 מיליארד שקל לטיפול במשבר הקורונה. הדגש הוא "מקופתו" – ולא מתקציב המדינה או מרזרבות הענק (כ-500 מיליארד שקל!) שנצברו בבנק ישראל "לטיפול במצבי חירום".

עד ל-17 במאי אמורים דמי האבטלה עבור חודש אפריל להגיע לחשבונות הבנק של כמיליון תובעים. מדובר בסכום של כ-6 מיליארד שקל, שתשלומו מעורר קשיים טכניים גדולים. בחודשים ינואר ופברואר שילם הביטוח הלאומי כ-300 מיליון שקל כדמי אבטלה, סכום קטן פי 20.

על פי נתונים שפרסם האוצר, משבר הקורונה עדיין לא מכביד דרמטית על הוצאות המדינה. לפי נתוני המשרד, מתחילת השנה גדלה ההוצאה הממשלתית רק ב-0.3% לעומת ההוצאה באותה התקופה בשנת 2019. מתחילת השנה הוציאה המדינה 132 מיליארד שקל – מתוכם רק 3.8 מיליארד היו הוצאה ישירה לטיפול בקורונה.

לא רק שלא הוציאו את הכספים המובטחים: גם כאשר משוחררים סוף סוף הכספים, ממשלת הימין אינה חורגת מעמדותיה הניאוליברליות והגזעניות. הדוגמא הבולטת ביותר היא הסיוע שהובטח לרשויות המקומיות – שטרם מומש, כמובן.

2.8 מיליארד שקל הובטחו לכלל הרשויות המקומיות במדינה, ומתוכם 56 מיליון שקל בלבד לרשויות המקומיות הערביות. כלומר, פחות מ-2% מתקציב התמיכה ברשויות המקומיות יינתן ליישובים בהם מתגוררים 20% מאזרחי ישראל. על כך אמרה ח"כ עאידה תומאסלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת): "כל ממשלה בעולם שהייתה מקצה אחוז שולי כזה למיעוט המהווה חמישית מכלל האוכלוסייה, הייתה נקראת, בפירוש, ממשלת אפרטהייד. וזו בדיוק ממשלת ישראל. אי אפשר להשלים עם האפליה. לכן, נעמוד ונתמוך במחאה של הרשויות המקומיות הערביות עד השגת כל זכויותיהן – זכויותינו".

אפרים דוידי

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב