מלחמה ובחירות

  

הקשר בין המערכה המלחמתית לבין מערכת הבחירות הוא ברור בוטה. ניתן להצביע על עניין רב שיש לכל אחד מהמתמודדים העיקריים במלחמה נגד עזה: שר הביטחון ברק, שמפלגתו כמעט התרסקה בסקרים לפני הבחירות, בונה על הופעתו כ"מר ביטחון", שתחזיר למפלגת העבודה בוחרים שנטשו אותה לקדימה; ציפי לבני, שרת החוץ, מעריכה שעמדות קשוחות, שהיא מציגה בימי המלחמה, יסייעו לה להדוף את הביקורת המצ'ואיסטית לגבי יכולתה להנהיג מדינה; ואילו נתניהו מצפה, שהתגייסותו למסע ההסברה בזכות המלחמה תשכיח את הביקורת על מדיניותו הכלכלית.
    בפועל, סקרים שנערכו כשבוע לאחר תחילת המלחמה הראו, כי ברק ומפלגתו אכן הצליחו לשפר את התוצאות, ובמקום 12-11 מנדטים, העבודה כבר קיבלה 19 מנדטים.
    אין זו הפעם הראשונה, שנחשף קשר בוטה בין מלחמה לבין בחירות:
    ב-1981, אישר מנחם בגין, אז ראש הממשלה, את תקיפת הכור האטומי בעירק שלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה-10, וזכה בבחירות על חודם של 10,000 קולות.
    באפריל 1996, החליט שמעון פרס על מבצע "ענבי זעם" בלבנון, חמישה שבועות לפני מועד הבחירות ועל רקע פיגועי התאבדות וירי קטיושות. אולם מהלך זה לא סייע לפרס להיבחר.
    מסקנה: בחירות אינן הסיבה העיקרית למלחמה, אך עיתוי המלחמה נקבע ללא ספק גם משיקולי בחירות של הטוענים לכתר ראש הממשלה.