בשבועות האחרונים ניטש מאבק סביב השאלה, מי ישלם את מחיר המשבר הכלכלי והחברתי המעמיק. זה לא ממש ויכוח ציבורי, אלא יותר השתקפות של חילוקי דעות חריפים הבאים לידי ביטוי בדרישה של עובדים, מובטלים, עובדים בחל"ת, עובדים בני יותר מ-67 ועצמאים לקבל פיצוי של 100% על אובדן ההכנסה.

ממשלת המעבר הימנית מסרבת לפצות אותם ואת בעלי העסקים הקטנים והבינוניים, ואף עורמת אלף ואחד מכשולים בפני מימוש ההבטחות שהיא עצמה פיזרה.

זה לא נאמר מפורשות – אבל מעשיה של הממשלה מדברים בעד עצמם. ישנם הרואים בקמצנותה של הממשלה ביטוי של "רוע לב", "קשיחות" או אף "ניתוק מהעם". הם צודקים: המדיניות מבטאת עמדה ימנית עקרונית, לה שותפים הדרג המקצועי במשרד האוצר ורוב הכלכלנים הממסדיים. לפי עמדה זו, קורבנות המשבר הם אלה שצריכים לשאת במחיר שיקומו של המשק הקפיטליסטי הישראלי.

על מנת להסביר עמדה זו, שכלל אינה פופולרית בימים אלה, עושה הממסד שימוש בדימויים מיליטריסטיים כמו למשל: "להיכנס מתחת לאלונקה". לכך מוסיפים "צריך להתחלק בנטל" ו"כל אחד חייב לתרום את חלקו". וגם שולפים את התירוץ האולטימטיבי, המוכן לכל עת – "אין כסף". לפי תירוץ זה, אסור להעמיק את הגירעון בתקציב המדינה.

הבעלים לוקחים מכיסי העובדים  

להמחשת מעשיה של ממשלת הימין והאוצר, הנה שתי דוגמאות מהשבוע החולף: ההסכם הקיבוצי החדש של עובדי המגזר הציבורי, והתביעה שהגישו עובדי אל על נגד ההנהלה הכושלת של החברה. בשני המקרים, ולא בפעם הראשונה במהלך המשבר, התייצבה ההסתדרות לצדם של המעסיקים. במקרה הראשון, המעסיק הוא המדינה; ובשני, הבעלים של המוביל הלאומי המופרט הם האחים בורוביץ'.

במוצ"ש (2.5) שעה שאלפי עובדים, מובטלים ופעילים הפגינו ברחבי הארץ, ומבלי שקדם לכך כל דיון בהנהגת ההסתדרות או בפורום של האגף לאיגוד מקצועי, חתם יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד על הסכם חדש עם ממשלת המעבר הימנית. לפי ההסכם, מאות אלפי עובדים במגזר הציבורי מועברים למה שמכונה "חלף חל"ת" (מונח חדש המופיע בהסכם, שמקורו אולי במושג חדש אף הוא: "ראש ממשלה חלופי"). ההעברה מעובד מן המניין ל"חלף חל"ת", על פי החלטתם של המנהלים וללא התערבות הוועדים במקומות העבודה השונים, טומנת בחובה קיצוצי שכר. וכך, במקום לדרוש תשלום 100% שכר עבור כ-800 אלף עובדי המגזר הציבורי, שברובם המשיכו לעבוד מבתיהם, מתייצבת הנהגת ההסתדרות נגד העובדים.

על-פי ההסכם, יחזרו העובדים למקומות העבודה בהתאם לכללים שקובע "התו הסגול". עובדים בגופים שלא חזרו לעבוד, ובהם רכבת ישראל, בקרת הגבולות ושירותי ההצלה בחופים, יקבלו שכר השווה ל-67.5% בלבד משכר היסוד שלהם, וכמובן ללא תוספות בגין שעות נוספות, כוננויות ואחרות. נוסף לכך יקבלו עובדים אלה מקדמה מהמדינה בשיעור 12.5% משכר היסוד, שהעובדים יחזירו כשישובו לעבודה מלאה.

ועוד גזירה: לפי ההסכם החדש שמסדיר את אופן העסקתם של עובדי המגזר הציבורי, החל ב-3 במאי ועד תחילת יולי, רשאי המעסיק לבצע שינויים בסדרי העבודה ובמתכונת ההעסקה, כגון שינוי בשעות העבודה הרגילות, הפרדה בין קבוצות וניוד עובדים. אין זה מפתיע שהממונה על השכר באוצר, קובי בר-נתן, שיבח את בר דוד באומרו: "אני מעריך את יו״ר ההסתדרות על הירתמותו לטובת המאמץ המשותף בהגעה להסדר זה".

ב-4 במאי התייצבה בבית הדין לעבודה בבת ים ההסתדרות לצד הנהלת אל על והאוצר (ונגד עמדת נציגי העובדים) ואפשרה להנהלה למשוך 105 מיליון שקל מהכספים שהצטברו בקופת הפיצויים של עובדי החברה. צעד זה נעשה בהתאם לדרישת האוצר במסגרת "תוכנית ההבראה" לאל על. העובדים, שהפגינו מול בית הדין, נשאו שלטים עליהם נכתב, בפשטות אך בדיוק רב: "הבעלים לוקחים את הכסף מכיסי העובדים".

אפשר גם אחרת

צעד נוסף של ממשלת הימין הוא העמקת החוב החיצוני של ישראל –  שאזרחי ישראל יאלצו להחזירו בבוא העת. על פי ידיעה שפורסמה ב"דה מרקר" (3.5), מתחילת השנה גייס האוצר 13 מיליארד דולר (יותר מ-45 מיליארד שקל!) בהנפקות אג"ח בחו"ל, וזאת לאחר שנים שבהן הגיוס בהנפקות כאלה הסתכם ב-3 מיליארד דולר בשנה לכל היותר.

אבל אפשר גם אחרת. ברחבי העולם החלו מדינות קפיטליסטיות למסות את ההון ואת החברות הגדולות. זו אינה דרכה של ממשלת ישראל, אבל חמש מדינות אירופיות ושש מדינות באמריקה הלטינית החלו לקדם חקיקה למיסוי בעלי ההון הגדולים. באיטליה, למשל, מציעה הממשלה להטיל "מס קורונה": 4% ליחיד שהשתכר השנה בין 80 אלף ל-100 אלף יורו, 5% – בין 100 אלף ו-300 אלף, 6% – בין 300 אלך ל-500 אלף ו-8% אחוז מס נוסף למי שירוויח יותר מחצי מיליון יורו. בצ'ילה, הסיעה הקומוניסטית בפרלמנט הגישה הצעת חוק להטלת מס מיוחד של 2% על ההכנסות של האחוזון העליון של הנישומים. אך דבר מכל זה לא יקרה בישראל. תאגידים גדולים וחברות רב-לאומיות כמעט שאינם משלמים מס הכנסה בימים כתיקונם, וכך יהיה גם כעת. אגב, חברת הענק גוגל פרסמה ביום העצמאות לוגו פטריוטי בדף הבית שלה. גם היא אינה משלמת מס בישראל.

אפרים דוידי

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"