ברירת המחדל בחיים היהודיים במזרח התיכון הוא השירות בצבא הישראלי. כמעט כל נער בישראל עובר את החינוך שמסביר ומדגיש את חשיבות השירות, תרומתו לתרבות הלאומית ולביטחון המדיני. למרות זאת, ההחלטה שלי שלא להתגייס לצבא טבעית לחלוטין, ונכונה מעבר לכל ספק. הצבא הישראלי הוא, בסופו של דבר, צבא יהודי. מטרתו היא להבטיח רוב יהודי במדינה, ולהבטיח שהרוב הזה ישלוט בכל מגנוניה – המשטרה, מערכת המשפט, הרווחה, החינוך, השלטון הפוליטי וכיוצא בכך. אפילו אם ניתנת לאזרחים הדרוזים, הערבים, ושאר האוכלוסייה הלא-יהודית במדינה לשרת בצבא שלה, הצבא תמיד נשאר צבא של יהודים ולמען יהודים.

צבא כיבוש בפועלה והפעם נגד פעילי שלום ישראלים בדרום הר חברון, ספטמבר 2021 (צילום: לוחמים לשלום)

ישראל מתגאה בהיותה מדינה "יהודית ודמוקרטית". ההגדרה הזו, במהותה, תמיד מדירה את כל האוכלוסיות הלא-יהודיות והופכת אותם לאזרחים סוג ב', אורחים במדינה לא-להם. כדי להשאיר את ההגדרה הזו תקיפה, יש לא רק לוודא את קיומו התמידי של רוב יהודי במדינה הזו, אלא מעבר לכך, לוודא שאותו רוב יכול להבטיח את המשך שלטונו הגזעי במדינה דרך רוב דמוקרטי – אחרת היא אולי תהיה יהודית, אך לא דמוקרטית. כיוצא בכך, לא רק שהאוכלוסיות הלא-יהודיות מלכתחילה מודרות לאזרחים משניים, שכן המדינה הזו קודם כל שייכת לאלו בעלי מוצא יהודי, אלא שהאפיקים הפוליטיים שלהם לשינוי מצבם נחסם. יש תמיד להבטיח רוב יהודי כדי שהמדינה תישאר יהודית.

כאן הצבא היהודי משחק תפקיד גורלי. עליו מוטלת האחראיות לוודא שיישאר רוב יהודי, והוא עושה זאת באמצעים הוא מוצא כשרים. כיום, כשישראל פועלת למען סיפוח עתידי של הגדה המערבית לתוך גבולות המדינה, עליה לוודא כמובן שלא תהיה בנמצא אוכלוסייה לא יהודית שתוכל לערער, באופן דמוקרטי לחלוטין, על צביונה המוחלט של המדינה היהודית. הצבא הישראלי, שטוען שהוא "צבא להגנת ישראל", פועל נחרצות כדי לדלל את אותה אוכלוסייה שכל פשעה היה להיוולד עם הדם הלא נכון, למשפחה הלא נכונה, בעיר הלא נכונה.

הצבא עושה זאת על ידי הכרזה על שטחים חקלאיים, שטחי מרעה ושטחי מגורים כ"שטחי אימונים", מהם יש לפנות את האוכלוסייה הילידה כדי שהצבא יוכל להתאמן, למרות שברור לכל שאין לו כל צורך באותם השטחים. כאשר אזרחים יהודים רוצים להיכנס לגדה המערבית ל"מטרות פולחן", או מטרות פוליטיות, הצבא נמצא שם כדי "להגן" עליהם – זאת אומרת להטיל סגרים על האוכלוסייה הילידה, ולהתהלך בשיירות צבאיות מול בתיהם כדי להרתיע אותם. הצבא "מחרים" את המים של התושבים בנגב, הוא מסלק אזרחים מבתיהם, מונע תושבים מלהתהלך בעריהם, ועושה כל שביכולותיו להכשיל את שגרת החיים בגדה המערבית. כל זאת במטרה הסופית של ביסוס הרוב היהודי במדינה, טיהור אתני לחלוטין, וכל זאת גלוי באור יום. המטרה העילאית של ישראל הוא הרצון לשלוט במקסימום שטח, במינימום ערבים.

למרות מספרם הרב של מעשים אלה, ואף למרות האכזריות הרבה יותר בה הם מתבצעים, נדמה שקשה בישראל להיות מודע לקיומם. אך אלו שיודעים זאת ותומכים במעשים אלו לצורך קיומה של "מדינה יהודית באדמתו ההיסטורית של העם היהודי" דוגלים בתפיסת עולם לאומנית וקיצונית, בה אמונה דתית, וממלכה קדומה מלפני 2000 שנים, חשובים יותר מבני אדם. יותר מאנשים שמנסים לחיות את חייהם. תפיסת עולם שרואה אותו כמחולק לגזעים, עם גזע אחד נבחר ועליון, שצריך לפלס לעצמו מרחב מחיה כדי להבטיח את שלטונו הגזעי על ה"אדמה המובטחת" שלו. שאחרת אין לאנשים שלו כל תקווה להתקיים. אין צורך לומר שאני מתנגד לראיית העולם הזו לחלוטין, ורואה בה כגזענית ביסודה – יותר מכך, היא עול על האנושות.

יש צורך גם כן להתייחס לכך שהצבא, שרואה בעצמו כצבא הגנתי גרידא, "צבא הגנה לישראל", לא פועל למען ביטחונה של מדינת ישראל. כבר עשרות שנים שמדינת ישראל פועלת באפיק יחיד למען ישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני – אפיק צבאי. ממלחמת '48, שם ישראל גרמה לכמעט למיליון פליטים פלסטינים, ועד למלחמת סיני ב'56 בה ישראל פלשה למצרים כדי לחסל חלקים מאותם הפליטים שנהיו הפדאיון. מלחמת 67', מלחמת 73', מלחמת לבנון הראשונה, שתי אינתיפאדות, עוד מלחמה בלבנון, ואין ספור "מבצעים" בעזה, כגון צוק איתן, עופרת יצוקה, חומת מגן, ולבסוף "עלות השחר". כך ימשך לעד, שכן מי שכובש עם ימצא התנגדות של עם. ישראל יכולה להמשיך ולנסות למחוק את הפלסטינים מהמפה – וכמובן שאין לה ברירה לנסות ולעשות זאת אם היא רוצה להישאר ״יהודית ודמוקרטית״, אחרת עם סיפוח יהודה ושומרון רוב יהודי מספק במדינה לא יהיה וודאי. אבל, תמיד תהיה עוד אינתיפאדה, עוד "ארגון טרור", ועוד, ועוד, ועוד מבצעים צבאיים, שיפסקו רק אחרי שכולם יפסידו.

אוהבים לומר, בישראל, ש, "אין פרטנר לשלום", כדי להצדיק את הטבח חסר הרחמים לו הצבא, והמדינה מאחוריו, אחראיים. למרות זאת, הסקרים האחרונים מראים שדווקא בקרב הפלסטינאים יש יותר תמיכה בהליך שלום, יותר תמיכה בקיום מדינה דו-לאומית, יותר תמיכה בדו-קיום, ובחיי אחווה ולא בלחימה – למעשה תמיכה פי כמעט שניים מאשר בקרב היהודים בישראל. ישראל היא זו שמתעקשת להילחם, והיא זו שתמיד תתעקש להילחם כל עוד היא רודפת אחרי חלום הבלהות של הממלכה היהודית הגורלית שהובטחה משמיים.

ההתגייסות לצבא היא התגייסות למען מטרות אלו. למען טיהור אתני של לא-יהודים, או לכל הפחות מלחמה אין סופית למען מטרה "קדושה" זו. לאלו שרואים בצבא כ"צה"ל", שמבקשים להצביע על הדרכים בהן הוא מגן על היהודים במדינה בסיכול פיגועי טרור, אני יכול רק לפנות בבקשות שישימו לב לכך שעל כל פיגוע אחד שהוא מונע, הוא מאפשר שניים של מתנחלים בגדה המערבית כנגד ערבים. על כל פגיעה של טיל בישראל, פוגעים שלושה בעזה, ובסופו של דבר, על כל הרוג יהודי יש כחמישה ערבים. אני מקווה לסיומו העתידי של מעגל שפיכות הדמים הנורא הזה, אך אני אופטימי, ומאמין שסיומו, עד כמה שהוא נראה רחוק, כן הוא בלתי נמנע.

הדיכוי השיטתי שניתן לראות בישראל נובע בסופו של דבר ממקור אחד מרכזי – הדרישה הישראלית להיות מדינה 'יהודית ודמוקרטית'. הדרישה הזו באה על חשבון הכל; החיים, החירות, השלום והשוויון. לאומנות קיצונית שלא מניבה שום פרי מלבד שנאה. אך אם זאת, ניתן לראות בעולם מגמה כללית כנגד התפיסה הזו. אט אט האנושות בכללותה מפנה עורף לרשע הלאומני, אפילו אם לפעמים נדמה שכל שני צעדים קדימה יש צעד אחד אחורה. מה שלפני מאה שנים היה נחשב מופרך לחלוטין – הדמוקרטיה כברירת מחדל, הכרה בזכויותיהם של קהילת הלהט"ב, של מיעוטים גזעיים ושל נשים – כיום נדמה ככמעט ברור מאליו. האדם החכם רואה שהמלחמה הזו לעולם לא נגמרת, תמיד יש עוד צדק לדרוש. מי שלוחם למען הצדק הזה, למען האמת האולטימטיבית, שכל בני האדם אחים הם, תמיד נראה מגוחך בזמנו, שכן הוא תמיד נדמה כדורש את הבלתי אפשרי. אבל, כפי שאפשר לראות כל פעם מחדש בהיסטוריה, אותנו היא תמיד לבסוף מצדיקה. אני מאמין שכל מי שרועד בזעם בפני כל אי-צדק, אותו אחד שיקרא וילמד, יגיע גם הוא למסקנה שהסירוב לשרת נשארת הבחירה הנכונה היחידה.

אביתר רובין

עוד נושא: https://zoha.org.il/114996