מרכז אדוה פרסם לאחרונה מחקר חדש הבוחן שני פרויקטים מדינתיים מרכזיים בתולדות מדינת ישראל: הקמתן של עיירות הפיתוח (לפני מלחמת יוני 1967) ושל ההתנחלויות, לאחר כיבוש השטחים הפלסטיניים. ההתנחלויות הפכו פרויקט לאומי מרכזי מאז המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון ב-1977. את המחקר ערכו ד"ר שלמה סבירסקי, ירון הופמן–דישון ואתי קונור–אטיאס.
לדברי המחברים, "פרויקט עיירות הפיתוח מייצג סדר יום לאומי שעיקרו חיזוק וביסוס של המדינה שהוקמה בגבולות [מעבר לתכנית החלוקה של האו"ם, א. ד.) תוך השקעה בקליטה וביישוב של מאות אלפי עולים, במקרים רבים באתרים של יישובים פלסטיניים שנכבשו באותה מלחמה. סדר יום זה כלל, ברוח התקופה, הבטחה של פיתוח ושל פרנסה, חינוך, השכלה ורמת חיים".
לעומת זאת, "פרויקט ההתנחלויות מייצג סדר יום שעיקרו הרחבת גבולות המדינה מעבר לגבולותיה כדי לעכל את השטחים והאוכלוסייה שנוספו באותה מלחמה. המדינה החליטה להרחיב את אחיזתה גם בשטחים, תוך מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית — גם אם פירוש הדבר הארכה נוספת של הסכסוך – ולמעשה ללא סוף נראה לעין של הסכסוך עם הפלסטינים. פרויקט ההתנחלויות מבטיח כי הסיפוח ימשיך לדחוק לשוליים את הפיתוח, כאשר הכוונה כאן היא לא רק לעיירות הפיתוח אלא לכלל היישובים וקבוצות האוכלוסייה הזקוקים לשדרוג משמעותי של רמת החיים ובהם היישובים הערביים והשכונות ה'דרומיות' בערים הגדולות".
מפיתוח לפריפריה…
עיירות הפיתוח הוקמו בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה. מלכתחילה הייתה הבטחת הפיתוח שלהן בעייתית: הן הוקמו בדרך כלל רחוק מן המרכז, סבלו שנים ארוכות מהיעדר תשתית כלכלית ומאבטלה גבוהה. במקום שישמשו מרכזי שירות עירוניים לסביבתן הכפרית, הן התקשו להתחרות בקיבוצים ובמושבים שבקרבתן.
בעוד שהמרכז פנה לכיוון של תעשיות היי–טק, נשענו עיירות הפיתוח על תעשיות מעוטות טכנולוגיה. ההבטחה שהייתה גלומה במושג "פיתוח" פינתה מקום להשלמה עם מיקומן רחוק מן המרכז. משימת הפיתוח נקטעה זמן רב לפני שהושלמה, ואת מקומה תפס מושג חדש: "פריפריה".
מהמסמך עולה כי עיירות הפיתוח עברו במהלך השנים שינויים רבים וכעת מתגוררים בהן כ-850 אלף תושבים, כעשירית מאוכלוסיית מדינת ישראל. רובן מדורגות באשכולות החברתיים נמוכים – 3 עד 5. הגדולה שבהן, בית שמש, מדורגת באשכול 2. רק כרמיאל, יוקנעם עלית ויבנה מדורגות באשכולות 6 ו-7. יצוין ש-15 מתוך 25 עיירות הפיתוח מיישמות עתה "תכניות הבראה".
… ומפריפריה להתנחלות
גם ההתנחלויות, לכאורה, הן "פריפריה". אך בניגוד לעיירות הפיתוח, ההתנחלויות לא נזקקו לפיתוח משל עצמן, בהיותן סמוכות לערים הגדולות במרכז הארץ. רבות מן ההתנחלויות משמשות כ"ערי שינה" של עובדי ועובדות מדינה: פקידי ממשלה, אנשי צבא, מורות, אחיות, עובדות סוציאליות וכיו"ב. התנחלויות אלה מצטיינות בכך שמרבית המועסקים בהן עובדים בחוץ. כשני שלישים (65%) מתושבי ההתנחלויות עבדו מחוץ ליישוב המגורים. זאת בהשוואה לשיעור של 54% בקרב כלל הציבור. יצוין כי רוב המתנחלים מועסקים בשטחי ישראל, ולא בהתנחלויות אחרות בשטחים.
מחברי הדוח חילקו את ההתנחלויות לשלוש קבוצות: התנחלויות אידיאולוגיות, התנחלויות של "משפרי דיור" והתנחלויות "חרדיות". הם מצאו כי מתנחלים המכונים "אידיאולוגים" (קרי אנשי ימין קיצוני–דתי) משתכרים הרבה יותר (11,000 ש"ח לחודש בממוצע) מהעובדים בעיירות הפיתוח (כ-9,000 ש"ח לחודש בממוצע). בהתנחלויות החרדיות ההכנסה נמוכה אף יותר ועומדת על כ-6,000 ש"ח לחודש בממוצע בלבד.
הכיבוש: כמה זה עולה לנו?
הכסף שהופנה לעיירות הפיתוח מעולם לא היה רב במיוחד. התשתיות היו דלות וכך גם השירותים המדינתיים שהוענקו. לעומת זאת, המשאבים המושקעים בהתנחלויות גדולים הרבה יותר. "ההתנחלויות נהנות ללא ספק מתקציבים ממשלתיים נדיבים: המדינה מסייעת למתנחלים, בעיקר לאלה היושבים בהתנחלויות האידיאולוגיות, ברכישת דיור – הלוואות נוחות למשתכנים, מימון מחצית מעלות הפיתוח של פרויקט בנייה, פטור ממכרז על הקרקע והנחה של כ-70% מערך הקרקע. בנוסף, הממשלה מסבסדת את שירותי החינוך, הבריאות והרווחה בשיעורים גבוהים מאלה הנהוגים בתוך הקו הירוק", נכתב במחקר.
ואולם, החוקרים מציינים דבר נוסף: "ההוצאה התקציבית הגדולה ביותר על ההתנחלויות היא לא זו המקדמת רמת חיים, אלא זו המבטיחה לכל התנחלות ולכל מתנחל הגנה צבאית ומשטרתית מסביב לשעון".
עלות גבוהה במיוחד כרוכה בהחזקתן השוטפת של חטיבות צה"ל שלמות העוסקות יום וליל בשמירה על ההתנחלויות. עלות גבוהה היא גם זו הכרוכה בסלילת הכבישים, בין השאר כדי לאפשר למתנחלים גישה מהשטחי הכיבוש למדינת ישראל, שם רובם מועסקים.
נוסף לכבישים המרכזיים ובהם חוצה שומרון, חוצה בנימין, חוצה יהודה וכביש 1 מזרח, נסללו מאות קילומטרים של כבישים העוקפים את היישובים הפלסטיניים.
עלות גבוהה נוספת היא מיגון ההתנחלויות – גדר היקפית אלקטרונית, פטרולים, מגדלי שמירה, אמצעי תצפית, כיתות אבטחה, לחצני מצוקה, שערים חשמליים, דרכי חירום ועוד. לכל אלה יש להוסיף מיגון אוטובוסים והעמדת רכבי ליווי לספקים ולנותני שירותים. אין לשכוח את הפיקוח ההדוק על הפלסטינים החיים תחת כיבוש זה עשרות שנים, לרבות מערך של חסימות, מחסומים, שערים, נקודות ביקורת ומעברים. לכך יש להוסיף את גדר ההפרדה, שהתוואי של רובה עוברת בשטחים עצמם, הנמתחת לאורך של 815 ק"מ ושעלותה כ-12 מיליארד שקל.
בסיכום כותבים המחברים: "פרויקט ההתנחלויות מבטיח כי הסיפוח ימשיך לדחוק לשוליים את הפיתוח. אילו היו סכומים שכאלה מופנים על פני השנים לפריפריה, סביר להניח כי היא כבר הייתה פחות פריפריאלית".
א"ד
