לאחרונה פרסמנו בכתב העת האקדמי "קשר" מאמר בכותרת "ילדים יהודים וערבים בישראל בימי הקורונה – אתגרים, ידע ומדיה". מטרת המחקר הייתה לבחון כיצד ילדים וילדות, יהודים וערבים, בגיל 13-9 חוו את משבר הקורונה, אשר במהלך הגל הראשון כלל סגר, ריחוק פיזי וסגירת מוסדות החינוך.. כחלק ממחקר בינלאומי ב-42 מדינות ביוזמת מכון IZI במינכן, בחן המחקר את תחושות הילדים, את דרכי ההתמודדות ואת הידע שלהם וכן את השימושים שעשו בתקשורת ובעיתונות בזמן משבר הקורונה.
המחקר חשף כי בהשוואה לממוצע העולמי, הילדים בישראל לא חששו לבריאותם האישית אבל בהחלט חוו תחושות קשות בשל הריחוק החברתי, סגירת בתי-הספר וביטול המפגשים החברתיים והמשפחתיים. עוד התברר כי לילדים מהחברה הערבית היו חששות מרובים יותר מהילדים דוברי העברית. למשל, החששות שהתעוררו כתוצאה מדאגות ההורים היו משמעותיים יותר (בערבית – 41% מהעונים, בעברית – 13%). 18% מהעונים בערבית היו מוטרדים אישית במידה רבה מאוד, לעומת 5% בלבד מהעונים בעברית. הממצא תואם את נתוני דו"ח הלמ"ס בדבר החוסן האזרחי בתקופת משבר הקורונה, שהעלה ששיעור האזרחים מהחברה הערבית שחשו לחץ, חרדה ומצב נפשי שלילי היה גבוה משיעורם בחברה היהודית. נראה שהילדים הערבים בישראל חשו היטב את קשיי משפחותיהם, שבשל התפשטות הקורונה חוו ביתר שאת משבר כלכלי (אבטלה ופיטורים), חברתי, בריאותי וחינוכי. משבר זה העמיק את הקשיים שבהם הייתה שרויה החברה הערבית עוד טרם המגפה.
מהמחקר עלה שהילדים הישראלים היו בעלי ידע משמעותי לגבי התסמינים המרכזיים של המחלה, דרכי ההתגוננות מפניה וקבוצות הסיכון. ניתוח ההבדלים בין תשובות הילדים לגבי התסמינים המרכזיים על בסיס שפת אם, מגלה כי העונים בערבית היו בעלי ידע מדויק פחות. מרכיב נוסף בבחינת הידע של ילדים היה היכולת שלהם להבחין בין ידע עובדתי לבין שמועות או ידיעות כוזבות שנפוצו ברשתות החברתיות ובחברה בכלל (Fake News). מהמחקר התברר כי ילדים מהחברה הערבית האמינו יותר לידיעות כוזבות כמו: "אכילת שום יכולה למנוע ממך להידבק בנגיף הקורונה", "הקורונה הופצה על ידי ממשלות זרות כנשק", "ריסוס אלכוהול או כלור על כל הגוף יהרוג את כל הווירוסים שכבר נכנסו לגוף שלך". ההסבר האפשרי לפערים אלה נעוץ בשני מקורות: האחד, מיעוט המידע הרשמי הזמין בשפה הערבית ובמיוחד כזה המיועד לילדים; והשני, היעדר האמון בחברה הערבית באתרי מידע ממשלתיים או בעיתונים ממוסדים והסתמכות יתר על מידע מהרשתות החברתיות, שבהן הופצו ידיעות כזב רבות.
הילדים והילדות נשאלו במחקר לגבי שימושי המדיה הנוספים שלהם בעקבות הקורונה. כצפוי, חלה עליה בשימוש ברוב אמצעי התקשורת והפלטפורמות. השוואה בין תשובות הילדים העלתה כי בפלטפורמות הבולטות כמו וואטסאפ, טלוויזיה, טלפון נייד, מחשב ויוטיוב ניכרו הבדלים קטנים בלבד. העונים בעברית דיווחו באופן משמעותי יותר על עלייה בשימוש בנטפליקס, בקריאת ספרים ובשימוש בקונסולות משחק. העונים בערבית דיווחו על עלייה משמעותית יותר בהאזנה למוזיקה ובשימוש ברשתות החברתיות פייסבוק וסנאפצ'ט. הממצאים תואמים מחקרים קודמים על אודות שימושי המדיה של ילדים בחברה הערבית.
המניעים והסיבות העיקריים לעלייה בשימוש בתקשורת מנקודת המבט של הילדים היו: "כדי לדבר עם חברים וחברות בטלפון או באינטרנט (כולל רשתות חברתיות) על מה שמעניין אותנו" – 89%, ו"כאשר אני משועמם/ת" – 88%. ניתוח תשובות הילדים לפי משתנה שפת אם העלה כי ילדים שענו בערבית הסכימו בשיעור גבוה יותר לגבי השימוש במדיה כאמצעי להתגבר על בדידות (בערבית – 90%, בעברית – 52%).
עוד בנושא מידע ותקשורת, בדקנו את תפיסות הילדים ביחס לחדשות ולמידע שקיבלו מערוצים ומאתרי חדשות שפונים באופן מיוחד לילדים. כ־2/3 מהילדים חשבו שאתרי התוכן המיועדים לילדים צריכים לספק מידע ולא לשמש רק מקור לבידור. עם זאת, בהעדר כמעט מוחלט של אתרי חדשות פעילים המיועדים לילדים בישראל, נמצא כי 4 מכל 5 ילדים שענו בעברית חשו שהטלוויזיה לילדים בעברית לא סיפקה להם את כל המידע הדרוש לגבי הקורונה. במילים אחרות, גם כאשר הילדים רצו לקבל מידע, הם לא יכלו לקבל מידע אמין, המותאם במיוחד להם באתרי חדשות לילדים. ונשאלת השאלה: כיצד מצפים מהילדים ומהילדות להיות מעורבים חברתית ובעלי ידע מדויק כאשר מתעלמים מהם כאזרחים הזכאים למידע?
יובל גוז'נסקי והאמה אבו-קשק
