הכותרת שבה על עצמה מדי כמה חודשים בעיתונות האירופית: "מפלה אלקטוראלית למפלגה הסוציאל–דמוקרטית". לא חשוב באיזו מדינה מדובר, ובאילו בחירות עסקינן (אירופיות, לראשות הממשלה, לפרלמנט, לרשויות המקומיות וכן הלאה). ההפסדים בקלפי של המפלגות הסוציאל–דמוקרטיות הפכו תופעת קבע בזירה הפוליטית האירופית. אגב, כזה גם מצבה של נציגת הסוציאל–דמוקרטית הישראלית, מפלגת העבודה (עתה בתחפושת "המחנה הציוני"), מדי כמה שנים בבחירות לכנסת.
מנהיגי המפלגה הסוציאל–דמוקרטית הגרמנית (צילום: פייסבוק)
הפיתוי להרחיב את היריעה לעבר כל העולם הוא גדול למדי, אך פעם נעסוק בסוציאל–דמוקרטיה באירופה המערבית. זו הייתה משך עשורים לב לבה של מדיניות כלכלית וחברתית שכונתה "מדינת הרווחה" או ה"דגם החברתי האירופי". דגם זה עמד בניגוד ל"דגם החברתי האמריקאי" של ארצות הברית של אמריקה.
שתי הדוגמאות האחרונות למפלה הבלתי–נגמרת של הסוציאל–דמוקרטיה האירופית – הבחירות במחוז בוואריה בגרמניה והבחירות לרשויות המקומיות בבלגיה שנערכו באותו יום – יום ראשון שעבר, 14 באוקטובר. בבוואריה, צללו הסוציאל–דמוקרטים (יחד עם השותפה בממשלה הפדרלית, המפלגה השמרנית הבווארית) לשפל שאינו זכור מאז תום מלחמת העולם השנייה: פחות מ-10% מקולות הבוחרים, לעומת יותר מ-20% בבחירות שקדמו להן.
בבלגיה (ר' ידיעה באתר) המפלגה הסוציאל–דמוקרטית השלימה תהליך דעיכה הנמשך שלושה עשורים. את הדעיכה האיצה חשיפתן אשתקד של שערוריות כלכליות של ראשיה. מפלגת השלטון השמרנית נחלשה אף היא.
פרדוקס טמון בשחיקת כוחן של מפלגות אלה. הן אמורות היו להציג אלטרנטיבה ראויה מול גל הלאומנות והניאו–פשיזם השוטף את אירופה. אולם עשרות שנים של ממשלות "אחדות לאומית" בשותפות עם הכוחות השמרניים, פירוק מנגנוני הרווחה, הפרטת הרכוש הציבורי, כמו גם אימוץ האידיאולוגיה הניאו–ליברלית, טשטשו את עמדותיהם הערכיות של הסוציאל–דמוקרטים והפכו חלקים ממעמד העובדים לאויביהם. כך משוודיה בצפון ועד איטליה בדרום. כל דמיון למפלגת העבודה הישראלית, כאמור, איננו מקרי.
רק בשלוש מדינות אירופיות הצליחו מפלגות סוציאל–דמוקרטיות להימלט בשנים האחרונות מגורלן המר של אחיותיהן: מפלגת הלייבור הבריטית בהנהגת ג'רמי קורבין והמפלגות הסוציאליסטיות שבשלטון בספרד ובפורטוגל. קורבין, מיותר לציין, איננו תוצר טיפוסי של מפלגת הלייבור, אלא מנהיג האגף השמאלי העקבי הכובש את לבבותיהם של מיליוני צעירים בארצו בשל עמדותיו הרדיקליות. אולם הוא טרם נבחר ותרגם את הצהרותיו לשפת המציאות.
בחצי האי האיברי נשענות שתי המפלגות על ברית (רופפת למדי, יש לציין) עם הכוחות שמשמאל לסוציאל–דמוקרטיה: בספרד, התמיכה הביקורתית בפרלמנט של פודמוס ואיחוד השמאל של המפלגה הקומוניסטית, ובפורטוגל תמיכתם של הקומוניסטים ומערך השמאל ("בלוקו") – מאפשרות לקדם מדיניות כלכלית וחברתית יחסית מתקדמת העומדת בניגוד למדיניות ברוב מדינות היבשת, שמכתיבים ככלל מוסדות האיחוד האירופי הניאו–ליברליים שבבריסל.
אפרים דוידי
