נכון לרגע כתיבת שורות אלה, איטליה היא המדינה שנפגעה בצורה הקשה ביותר מהתפרצות מגפת הקורונה: יותר מ-92 אלף חולים מאובחנים ולמעלה מ-10,000 מתים. המגפה באיטליה פרצה דווקא באזורים העשירים והמתועשים ביותר של המדינה – המחוזות לומברדיה וונטו שבצפון.

"מוכנים לקראת השביתה הכללית" – כרזה של הקונפדרציה הכללית של האיגודים המקצועיים באיטליה לקראת השביתה הכללית שנערכה במדינה ביום שישי שעבר – במחאה על מדיניות הממשלה בעת משבר הקורונה

לומברדיה וונטו הן דוגמא לבעיות שחושף משבר הקורונה, ובראשן מצבה של מערכת הבריאות. לפני המשבר, נחשבה מערכת הבריאות האיטלקית אחת הטובות בעולם. רפורמת הבריאות שיושמה בשנת 1978 הניחה יסודות למערכת בריאות ציבורית אוניברסלית וחינמית לכל האזרחים, הממומנת ישירות מקציב המדינה.

אך אותה רפורמה הונהגה כשהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית עדיין הייתה כוח חזק ובעל השפעה, והממשלות נאלצו להתמודד עם כוחם הפוליטי של העובדים המאורגנים. מאז, ובמיוחד מאז שנות ה-90 המאוחרות, החלישו שלושה תהליכים את מערכת הבריאות (גם אם טרם חיסלו אותה כליל): רגיונליזציה (אזוריות) של מערכת הבריאות בלחץ התנועה הבדלנית בצפון איטליה; הפרטה של חלקים ממערכת הבריאות, במיוחד במחוזות הצפוניים; ומדיניות צנע של האיחוד האירופי וממשלות איטליה, שגרמה לקיצוץ בהוצאות ציבוריות.

בעשר השנים האחרונות, קוצצה ההוצאה הממשלתית באיטליה על בריאות ב-37 מיליארד יורו. התוצאה – צמצום רב במספר מיטות האשפוז בבתי החולים ובהיקף הסגל הרפואי המיומן. לפי הערכות מקצועיות, חסרים כיום במערכת הבריאות האיטלקית לא פחות מ-50 אלף רופאים ו-50 אלף אחים. המגפה חשפה גם את המחסור העמוק בתשתיות טיפול נמרץ. באיטליה יש כיום בסך הכל 5,000 מיטות אשפוז ביחידות טיפול נמרץ, וזאת עבור אוכלוסייה של 60 מיליון אזרחים. בצרפת, בעלת אוכלוסייה דומה, יש 25 אלף; בגרמניה, עם אוכלוסייה של 80 מיליון, יש 30 אלף מיטות של טיפול נמרץ. הרגיונליזציה והקיצוץ בתקציבי הבריאות הובילו לקריסת מערכת הבריאות, במיוחד במחוזות הדרומיים – שלמרבה המזל מושפעים פחות מהמגפה, עד כה.

הייצור חייב להמשך

עם פרוץ המגפה דרשו האיגודים המקצועיים מהממשלה, מהשלטון המקומי ומהמעסיקים לנקוט צעדים שיבטיחו את בריאותם של העובדים ויגבילו את התפשטותו של הנגיף. אך המעסיקים דרשו להמשיך בייצור בכל מחיר. ההתאחדות הכללית של התעשייה האיטלקית (ארגון המעסיקים הגדול באיטליה) דרשה מהשלטונות שהנחיות החירום להתמודדות עם הנגיף יישארו בגדר המלצות, ולא יהיו בעלות תוקף חוקי מחייב. השלטונות הושפעו מהלחץ של המעסיקים והתמהמהו בנקיטת צעדי חירום. ב-11 במארס הכריזה אמנם הממשלה האיטלקית על איסור לצאת מהבית בשל סיבות "לא חיוניות", אולם תעשיות רבות המשיכו לעבוד ללא אמצעי הגנה מספקים לעובדים.

בתגובה, התחולל ב-12 וב-13 במארס מרד של ממש במפעלים, במחסנים ובמקומות עבודה אחרים. אלפי פועלים שבתו ויצאו לכיכרות, שם ניצבו במרחק שני מטרים זה מזה, בדרישה לחיטוי של מקומות העבודה ולציוד כלל העובדים בציוד הגנה אישי. פועלים שבתו במפעלי הפלדה בברגמו ובברשיה, במפעלי פיאט–קרייזלר בנאפולי, בתעשיית הפלדה בגנואה, במפעל אלקטרולוקס בטרביסו, במחסנים של אמאזון בפיאצנזה ובמקומות נוספים. במקביל, נכנסו האיגודים המקצועיים למשא ומתן עם נציגי המעסיקים.

כמה חברות בתעשיית המתכת והמוצרים הכימיים הסכימו להשבתה של כמה ימים עד שיוכלו להבטיח תנאי עבודה הולמים, ובינתיים הוסיפו לשלם לעובדיהן משכורת. אולם דווקא בחברות שנמצאו בלב אזור המגפה, בברגמו ובברשה, סירבו המנהלים להשבית את הייצור.

סכסוכי העבודה התפשטו עד כדי כך שממשלת איטליה נאלצה להתערב בניסיון לתווך בין הצדדים. בפעם הראשונה בתולדות איטליה, התנהל המשא והמתן בשיחת וידאו. השיחות נמשכו 18 שעות רצופות, שכן המעסיקים המשיכו להתעקש באופן חסר אחריות על העצמאות של הנהלת החברות לקבוע אילו צעדים ינקטו ואילו מקומות עבודה יישארו פתוחים. לבסוף הושגה הסכמה על פרוטוקול משותף לגבי הצעדים שהחברות חייבות לנקוט כדי להבטיח את בריאות העובדים, כאשר חברה שלא תישמע להוראות תיסגר זמנית. שכרם של העובדים בהפסקות ייצור אלו יכוסה בידי המדינה. כוחם של האיגודים המקצועיים הוכיח את עצמו.

בריאות לפני רווחים

גם לאחר שהושג ההסכם בין האיגודים לבין הממשלה ונציגי המעסיקים, נמשכו השביתות בכמה מהחברות שלא ישמו אותו. הדרישה היסודית של איגודי העובדים, "בריאות לפני רווחים", משתלבת בסוגיה החשובה לא פחות של ביטחון תעסוקתי, במיוחד עבור עובדים שאינם זכאים לדמי אבטלה. הדברים אמורים במיוחד בעובדי "כלכלת החלטורה", כמו שליחים ונהגי אובר, שהם לכאורה עצמאיים.

הממשלה התחייבה ב-17 במארס לאיסור פיטורים בשל המשבר, לתמיכה בסך 600 יורו בחודש לעצמאיים, ולמתן ימי חופשה נוספים להורים שנאלצים לעבוד כאשר בתי הספר סגורים. כמו כן הודיעה הממשלה על צעדי חירום לחיזוק מערכת הבריאות, כולל הגדלת התקנים לרופאים ולאחיות. עם זאת, לאיגודים נותרה עדיין עבודה רבה: צריך להגיע להסכמים על בטיחות בריאותית בעבודה והבטחת הכנסה לכלל העובדים; להגן על העובדים המוחלשים ביותר; להיאבק להשבתת כלל העבודות הלא–חיוניות; ולארגן שביתות וסכסוכי עבודה כאשר המעסיקים מנסים להתחמק מחובותיהם.

אלה מאבקים ודרישות שמצב החירום מחייב, אבל עלינו להתמיד בהן גם ביום שאחרי המשבר. דברים אינם יכולים להימשך כפי שהיו בעבר: מוכרחים לשקם את המגזר הציבורי ולא לאפשר למדיניות הצנע, לניאו–ליברליזם, לכלכלת החלטורה ולאי–השוויון לדרדר אותנו שוב למשבר נורא כזה. זה גם הזמן לקצץ בפליטות הפחמן ולתכנן מחדש את הכלכלה כדי לעצור את משבר האקלים. המאבק נמשך, גם בימי הקורונה…

ליאופולדו טרטליה

הכותב עובד במחלקה הבינלאומית של CGIL, פדרציית האיגודים המקצועיים

הגדולה באיטליה. המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב