מאבק לשמירה על הכבוד: בעקבות סרטו של קן לואץ' 'אני דניאל בלייק'

דניאל בלייק הוא נגר בניין מבוגר מניוקסל שבצפון מזרח אנגליה. הוא עבר לאחרונה התקף לב רציני בעודו על הפיגומים, ורופאיו אסרו עליו לעבוד. לכן הוא בא לבקש קצבת הבטחת הכנסה. העובדת הסוציאלית שואלת אותו על הפעולות שהוא יכול לעשות בעצמו ומחליטה לתת לו 13 נקודות זכות במקום 15 הדרושות לקבלת הקצבה. דניאל מבקש לערער אך מסתבך, הבירוקרטיה דורשת שלפני 'ערעור' צריך לחכות ל'שיקול דעת מחדש'. את הבקשה ל'שיקול מחדש' צריך למלא בטופס אינטרנטי ודן, שיודע לבנות בית ולתקן כל מכשיר, אינו יודע להשתמש במחשב. כיוון שלא אושרה לו הקצבה ואין לו שום מקור הכנסה, הוא נאלץ לפנות לקבלת דמי אבטלה, אבל לשם כך עליו להירשם כמובטל, להוכיח שהוא מחפש עבודה, ורק אם חיפש באופן אקטיבי ומוכח ולא מצא – הוא יהיה זכאי לדמי אבטלה.

2017-04-18_203404

כדי לחפש עבודה, שרופאיו אסרו עליו, הוא נשלח לסדנא לכתיבת קורות חיים – שעליו להפיץ באינטרנט – אותו אינו יודע להפעיל. בדרך הוא עוזר לקטי, אם חד הורית צעירה לשני ילדים. קטי הגיעה לניוקסל מלונדון אחרי ששהתה שנתיים באכסניה לחסרי בית. מאחר שהדיור בלונדון יקר מדי למוסדות הסעד, מצאו לה דירה בצפון המרושש ומוכה האבטלה. קטי, שהתחילה לימודים באוניברסיטה הפתוחה, מגיעה ללשכת הסעד אחרי מועד הפגישה שנקבע לה, כי לא הכירה את העיר. הפקידים מסרבים לראיינה ונשללת ממנה הקצבה לה היא זכאית. היא נשארת חסרת פרוטה. דניאל עוזר לה בתיקונים בדירה המוזנחת שקיבלה, המנותקת מחשמל, שעבורו לא יכלה לשלם למרות הקור המקפיא. דניאל מתקן הכל ומתחבב, כסבא, על ילדיה.

קן לואץ', הבמאי האנגלי הוותיק (81) הוא יוצר חברתי. כל העשייה  הקולנועית שלו  היא תיעוד מתמשך, מאז 1965, של חייהם ושל מאבקם של המעמדות העובדים, המרוששים, נגד הממסד. לואץ' מאמין ומוכיח שוב ושוב, שהקריטריונים והתקנות המסובכות במערכת סעד בבריטניה, ואנחנו יודעים שגם אצלנו, הם קפקאיים. הם נוצרו כדי לתסכל ולהשפיל את הנזקקים במידה כזאת, שלבסוף הם נושרים מהמערכת ומפסיקים לדרוש את העזרה המגיעה להם.

למעלה מחמישים שנה לאחר שיצר לואץ׳, ב-1966, את הדרמה הטלוויזיונית הגדולה 'קטי חזרי הביתה', הבעיות רק החריפו. בניאו-ליברליזם, המערכת אפילו יותר זדונית וחסרת לב. קן לואץ' הוא גם מבקר גדול של הכיבוש ושל הדיכוי הישראלי.

לואץ' גיבש את סגנונו הריאליסטי בהשפעתם של ויטוריו דה סיקה ("גונבי האופניים"), מילוש פורמן ("אהבותיה של בלונדינית") וג'ילו פונטקורבו ("הקרב על אלג'יר"). כשנשאל פעם מדוע הוא מצלם חיי אנשים עובדים, אמר: "הם חיים את חייהם בחיוניות רבה: סף הסיכון שלך בחיים הוא גבוה, אם אין לך הרבה כסף לרפד בו ולרכך את חייך. העובדים הם בחזית של מה שאנחנו קוראים לו המאבק המעמדי, אם בהיותם  מובטלים מעבודה, או  בהיותם מנוצלים  במקומות שבהם הם עובדים. וישנה כמובן גם הסיבה הפוליטית, אנחנו מרגישים וחושבים שאם יבוא שינוי הוא יבוא מלמטה. הוא לא יבוא מאלה שיש להם הרבה לאבד, הוא יבוא מאנשים שיש להם הכל לזכות בו בבוא השינוי".

ב'אני דניאל בלייק' מתאר לואץ' גם את השפעת המחשוב על הפערים הדוריים במעמד העובדים. במעבר לשימוש מקוון באינטרנט ובטלפונים חכמים, נשארים העובדים המבוגרים חסרי אונים ותלויים בכל באחרים. הדורות הצעירים גמישים יותר בשימוש – גם הבלתי חוקי – בתוצאות הגלובליזציה: כך אנחנו רואים בסרט צעירים מובטלים 'עושים עסקים' עם פועל במפעל נעליים בסין השולח להם נעליים גנובות מהמפעל שלו, אותן הם מוכרים בחצי מחיר באנגליה. לואץ' מציג את הקריטריונים הנוקשים וחסרי הלב של 'עמידה במשימות' כשעובדת סוציאלית המנסה לעזור לדניאל ננזפת בידי הממונה עליה. בתוך כל המערכת האכזרית ישנם אנשים העוזרים זה לזה, כבני אדם לבני אדם. וישנם 'הטורפים', הסרסורים המוכנים לנצל את מצבן הנואש של המתדרדרות לעוני עמוק ולהדיח אותן לזנות. דרך הסיפור הפרטי של דניאל ומאבקו, מצייר לנו לואץ' תמונה קשה של המצב באנגליה, בה אנשים קשי יום מתקשים לשמור על כבודם לקראת סוף חייהם. אחרי צפייה בסרט כזה אפשר להבין יותר טוב מדוע מביאה המערכת הסוציאלית כה רבים לאי אימון מוחלט בה.

"אני דניאל בלייק" הוא סרט אנושי גדול. המשחק המצוין של הקומיקאי דייב ג'ונס (דניאל) ושל היילי סקווירס (קטי) לא משאיר איש שווה נפש. הסרט אינו קל לצפייה, אך חשוב. אני ראיתי אותו כבר פעמיים.

אבישי ארליך

הרשימה על הסרט "אני דניאל בלייק" (בריטניה, 2016) של הבמאי: קן לואץ׳,

זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן