מאבקי פועלים משותפים בשלהי המנדט

 

באוגוסט 1945 הוקמה בפלשתינה, ביוזמת הליגה לשחרור לאומי, התארגנות ארצית של איגודי פועלים ערבים בשם "קונגרס הפועלים הערבים". אחד מראשי הקונגרס היה הקומוניסט סלים אל-קאסם. הרשימה להלן מבוססת על שיחתו עם רות לוביץ' בשנת 1974.
סלים אל-קאסם נולד בשנת 1918 במג'דל (היום – אשקלון) במשפחת פועלים ענייה. אביו היה פועל במפעל טקסטיל וגם בחקלאות. אמו ילדה 10 ילדים, אך בשל תנאי החיים הקשים, תשעה מתו בילדותם, ורק סלים נותר בחיים. אביו מת בהיות סלים בן ארבע, ואמו ודודתו גידלו אותו.
בגיל 15 החל סלים לעבוד כפועל בסלילת כבישים ובעבודות אחרות. ב-1 באפריל 1944 החל לפעול באיגודים המקצועיים הערביים, והיה אחראי לסניף יפו של האיגודים.
השביתה בבית החרושת ירושלמי
בבית החרושת לחבלים ירושלמי, שניצב על גדת הירקון, הועסקו פועלים ערבים ויהודים. בשנת 1944, במסגרת המערכה של הארגונים הציוניים לסילוק פועלים ערבים ממפעלים בבעלות יהודים ("עבודה עברית"), התכוונו לפטר את הפועלים הערבים. סלים אל-קאסם יזם שביתה נגד הפיטורים. הקומוניסט לנגר, שהועסק בבית החרשות הזה, סייע בידו. וכך, הודות ללנגר, השביתה קיבלה אופי יהודי-ערבי. מהלך השביתה ארגנו הפועלים הפגנה, בה השתתף גם דוד (סשה) חנין. השביתה השיגה כמה מהדרישות של הפועלים בנושא הפיטורים ובנושא העלאת השכר.
שביתת עובדי "התערוכה" בשנת 1945
במחנה הצבא הבריטי בצפון תל-אביב, שכונה "מחנה התערוכה", פרצה בשנת 1945 שביתה על רקע הכוונה של הממשלה לפטר פועלים ובדרישה לקבל פיצוי על שחיקת השכר עקב עליית המחירים התלולה. במחנה התערוכה עבדו אז כ-1,700 פועלים, רובם ערבים. בתערוכה היה ועד פועלים, שכלל פועלים יהודים וערבים. הפועלים בחרו בוועד שביתה, שעם חבריו נמנו חברי המפלגה הקומוניסטית קובי קסטן וחיים גיסיס, והפעילים בליגה לשחרור לאומי סרקוס ואחמד זאוולי. מאחר שההסתדרות לא קיבלה אז לשורותיה פועלים ערבים, הרי מבחינה ארגונית, הפועלים היהודים היו חברים בהסתדרות הכללית, בעוד שהפועלים הערבים היו חברים באיגוד הפועלים הערבים בהנהגתו של סמי טהה, שמרכזו היה בחיפה. אך השביתה חצתה את המחסומים הארגוניים ונמשכה ששה ימים. בימי השביתה, נערכו ברחובות תל-אביב הפגנות המוניות של פועלים יהודים וערבים. במהלך אותה שביתה הכיר סלים את אליושה גוז'נסקי, שהיה האחראי לפעילות האיגוד-מקצועית בתל-אביב מטעם המפלגה הקומוניסטית.
שביתת פועלי הקמפים
לקונגרס הפועלים הערבים, שנוסד ב-1945, הייתה השפעה גדולה בקרב הפועלים הערבים. הקונגרס ניהל מו"מ עם ההסתדרות ועם סמי טהה (מאיגוד הפועלים הערבים) בדבר מאבק משותף של פועלי הקמפים (מחנות הצבא הבריטי). בעקבות המו"מ ובלחץ פועלי הקמפים נאלצה ההסתדרות להסכים עקרונית לשביתה בת יום אחד, שתוכרז בשם ההסתדרות, הקונגרס וסמי טהה. נותר רק להתקשר על מנת לקבוע את מועד השביתה. אך ביום שבו היה צריך לסכם את המועד, נעלם האיש שקישר בין הקונגרס לבין ההסתדרות.במקביל נודע לראשי הקונגרס, כי ההסתדרות וסמי טהה עומדים להכריז לבדם על השביתה, ללא הקונגרס.
באותה לילה החליטה מזכירות הקונגרס, שכללה את חסן אבו-עישה, חליל שניר וסלים אל-קאסם, לקיים את השביתה במועד שתוכנן מלכתחילה. הקונגרס פרסם כרוז, שפורסם בעיתונות וחולק בכל הקמפים. הפועלים נענו לקריאה לשבות, ואילו ההסתדרות וסמי טהה, שהתנגדו לשביתה שהכריז הקונגרס, כעסו. בשם ההסתדרות, טילפנו לסלים אל-קאסם ואמרו לו, שההכרזה על השביתה איננה ג'נטלמנית. סלים השיב להם: קנוניות אינן ג'נטלמניות.
השביתה הוכרזה כשביתת אזהרה ונמשכה יום אחד. את התביעות היפנה הקונגרס לממשלה, והן כללו: תשלום פיצויים ל-30 אלף פועלי הקמפים שיפוטרו. בשביתה זו נטלו חלק קומוניסטים ערבים, וביניהם – ג'מאל מוסא ונדים מוסא.
שביתת פועלי הדואר והטלגרף
במאי 1945 פרצה ביפו ובת"א שביתה של פועלי הטלגרף, יהודים וערבים, שעסקו בתיקון כבלים. כמו בתערוכה, הפועלים היהודים היו חברי ההסתדרות והפועלים הערבים – חברי איגוד הפועלים הערבים סניף יפו, שבו הייתה השפעה קומוניסטית ניכרת, ושאותו ריכז סלים אל-קאסם. השביתה התנהלה באומץ ובסולידריות של הפועלים.
לאחר משא-ומתן, נסתיימה השביתה בהתחייבות של הממשלה להעלות את שכר הפועלים. אך ההבטחות לא מולאו. בעקבות זאת, פרצה באפריל 1946שביתה ארצית של כל עובדי המדינה, יהודים וערבים.
כל השביתות הוכרזו בניגוד לעמדת הוועד הערבי העליון ולעמדת ההסתדרות. אך נוכח הקף ההיענות להן – ההסתדרות נאלצה להירתם לשביתה הארצית ולא העזה להופיע נגדה.
שביתת הפועלים בחברת הנפט העירקית
במרס 1947 שבתו כ-2,500 פועלי חברת הנפט העירקית (חברה בריטית), שמתקניה היו בחיפה, במשך שבועיים. הפועלים (רובם ככולם ערבים) דרשו העלאת השכר ושיפור בתנאיי העבודה. בשביתה זו מילאו הליגה לשחרור לאומי וקונגרס הפועלים הערבים תפקיד חשוב ביותר. הפקידים, שמחציתם היו יהודים, תמכו בשביתה, אבל לא שבתו.
גם לשביתה זו התנגדו ההסתדרות וסמי טהה, אך היא זכתה בסולידריות רחבה. ברחבי הארץ נערכה פעולת התרמה למען השובתים. מטעם הליגה היו אחראים לשביתה אנטוני שערה וסלים אל-חלב. בשביתה זו לא הושגו כל התביעות, וגם אלה שהושגו – החברה לא מימשה.