להלן קטע מתוך דו"ח הוועד המרכזי של מק"י לקראת הוועידה ה-27 של המפלגה, אשר תתקיים ב-13-12 בדצמבר. הכתובת לבימת הדיון לוועידה, לפירסום תגובות, הערות ומאמרי דעה וביקורת: zohaderekh@gmail.com
לקראת סוף שנת 2013, מנו האזרחים הערבים בישראל 1.44 מיליון איש ואישה, ושיעורם היה 17.85% מכלל האוכלוסייה, שמנתה אז כ-7.9 מיליון. נתונים אלה אינם כוללים את הפלסטינים בירושלים המזרחית הכבושה ואת הסורים ברמת הגולן הסורית הכבושה. האוכלוסייה הערבית היא צעירה: כ-40% מכלל האזרחים הערבים הם מתחת לגיל 18, וזאת בהשוואה ל-32% בקרב כלל האוכלוסייה ול-31% בקרב האזרחים היהודים.
האזרחים הערבים-הפלסטינים בישראל מתמודדים עם מדיניות של דיכוי וגזענות מצד הממסד השליט במדינה, מדיניות הפוגעת בזכויותיהם האזרחיות, המעמדיות, הלאומיות והחברתיות.
לפי דו"ח המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל היה 59.2% לפני תשלום קצבאות ומסים, וירד רק ל-53.4% לאחר תשלום קצבאות ומסים. ואילו בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, שיעור העוני – לאחר תשלום קצבאות ומסים – היה 14.1%. המשמעות היא, שהעוני בקרב האזרחים הערבים הוא לא רק רחב יותר, אלא גם עמוק יותר, שכן המסים והקצבאות החברתיות מצליחים להעלות כמחצית מהמשפחות היהודיות העניות אל מעל לקו העוני, לעומת 8% בלבד מבין המשפחות הערביות העניות.
דו"ח מרכז אדוה (ינואר 2014) ציין, כי שיעור העוני בישראל עלה בין השנים 2012-2002 ב-7.1%, אך בקרב היהודים השיעור עלה ב-1.4%, ואילו בקרב הערבים ב-14%. כלומר, בקצב גבוה פי 10. דו"ח זה ציין גם כי השכר הממוצע של העובדים הערבים היה עמד בשנת 2012 על 66% מהשכר הממוצע הכולל; 61% מהשכר הממוצע של היהודים המזרחים; ו-46% מהשכר הממוצע של היהודים האשכנזים. לא זו בלבד, אלא שבשנים 2011-2003 השכר של היהודים האשכנזים השתפר בהשוואה לשכר הממוצע ב-12.5%, והשכר של המזרחיים השתפר ב-9%, אך ממוצע השכר של הערבים ירד ב- 7%.
המצב חמור גם בתחום האבטלה. שיעור האבטלה הכללי בישראל היה ב-2013 6.2% מכוח העבודה, ולעומת זאת – שיעור האבטלה בקרב האזרחים הערבים היה באותה שנה 9.4%. אנו עדים גם לשיעור אבטלה מפחיד ביישובים הערביים בנגב, שם הוא נע בין 32% ל-37%.
בצד מציאות העוול הלאומי והדיכוי המעמדי, יש לשים לב להתפתחותו של רובד בורגני בקרב האוכלוסייה הערבית. רובד זה לא הצליח עד כה לסלול את דרכו אל ההון הישראלי הגדול, והוא ממלא תפקיד של מתווך בין החברות והקרטלים לבין הציבור הערבי. מטבע הדברים, האינטרסים של רובד זה מצטלבים עם אלה של הממסד הפוליטי והכלכלי הקפיטליסטי בישראל וקשורים בו. בהזדמנויות שונות מנסה רובד זה למלא תפקיד פוליטי, כדי לשרת את האינטרסים שלו, במיוחד בבחירות המקומיות. במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, פעל הממסד השליט להחריף את מדיניותו הגזענית כלפי הציבור הערבי, ובמיוחד אחרי שנכשל, עד אמצע שנות ה-50, "לתקן את הטעות ההיסטורית של הציונות" כפי שתיאר בזמנו דוד בן-גוריון את הישארותם של 153 אלף פלסטינים במולדתם.
בבואנו לנתח את האסטרטגיה הכוללת שהדריכה את המדיניות הישראלית נגד האזרחים הערבים, אנו מגלים שהיא מתבססת על מצור, הדרה, השתקה, והפיכת הציבור לשכבה מוחלשת, אשר חלקים ממנה נדחפים ל-"עזיבה מרצון". לזה נוסף הניסיון "לאלף" את האזרחים הערבים בתוך מסגרת של נחשלות לאומית ושל אזרחות מותנית וחסרה.
למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית בעשור האחרון היה אפקט הרסני על החברה הערבית, ובמיוחד על הרשויות המקומיות הערביות. במקביל, חלה התגברות של תופעת הכסף הפוליטי, המקבלת ביטוי ברור ובולט יותר במסעות הבחירות, כאשר קבוצות רחבות מאוד באוכלוסייה הערבית מחפשות מפלט ממעגל העוני, או מבקשות להקל את מצבן בדרכים שונות. התופעה של קניית רצונם של האנשים מלווה בהתרחבות תופעות של קבלני קולות ושל קניית אמצעי תקשורת כדי לשרת את הגורמים המממנים. מציאות זו מסוכנת, משום שכשהאדם מתרגל להפיכת קולו לסחורה – הוא מוכן לתת אותו לכל המרבה במחיר, גם אם זו מפלגה ימנית וציונית.
מרבית המפלגות בישראל נמנעות מלהשתתף בשמן בבחירות המקומיות. חד"ש הייתה ביישובים ערביים רבים המסגרת הפוליטית היחידה שהשתתפה בבחירות בשמה ובמצע שלה באופן מוצהר, והתחרתה ברשימות חמולתיות שנתמכו בידי מפלגות ציוניות, בעלי הון וכנופיות של פשע מאורגן. המציאות של הבחירות המקומיות השתנתה באופן שלילי בשנים האחרונות, והדבר מחייב הערכה מחדש ברמה המקומית והארצית בעתיד, וקריאה מחודשת ומעמיקה יותר של שינויים אלה.
על המפלגה הקומוניסטית מוטלות האחריות לניסוח אלטרנטיבה מעשית ומהפכנית מול הגילויים והתוצאות של התמורות בקרב האוכלוסייה הערבית. כמפלגה אינטרנציונליסטית נרחיב ונעמיק את המאבק הערבי-היהודי המשותף סביב אתגרים אלה.
