ב-27 ינואר 1945 שחררו כוחות הצבא האדום של ברית המועצות את מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. מחנה אושוויץ הפך לסמל של השואה, המייצג את עומק הגזענות הנאצית והפשיסטית. השבוע מציינים ברחבי העולם 77 שנה לשחרור המחנה.

בנובמבר 2005 קיבל האו"ם החלטה בדבר ציון ה-27 בינואר כיום הנצחה בינלאומי לקורבנות השואה. טקסי יום הזיכרון יתקיימו במישורים הבינלאומי, הלאומי, האזורי והמקומי, כולל באוניברסיטאות ובבתי ספר. בניגוד למקובל, העצרת הכללית של האו"ם לא הצביעה על ההחלטה – היא נתקבלה פה אחד וללא הצבעה.

חיילי הצבא האדום מפנים חולים למחרת השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ, 28 בינואר 1945

(צילום: הומניטה)

מאבק הפרטיזנים בכובש הנאצי

בין הפרטיזנים האנטי-פאשיסטים אשר לחמו בנאצים, נותרו בחיים וגם העלו את קורותיהם במלחמה על הכתב, היו סוניה ואברהם הרמן. בני הזוג, שהצטרפו למק"י עם הגעתם לארץ, התגוררו בהרצליה וגידלו שתי בנות. שנה לאחר הכרזת יום השואה הבינלאומי, בשנת 2006, פרסמו סוניה ואברהם בהוצאה עצמית ספר זיכרונות משותף בשם "בחסות הלילה", בו גוללו את סיפור חייהם באותן שנים. להלן כמה קטעים מהספר בקולה של סוניה.

בסתיו 1942, אחרי החגים, גורשו כל היהודים מהאזור שלנו לגטו בעיר לוקוב. זה היה בשבת. קיבלנו הוראה לפנות את ביתנו עד עשר בבוקר. כל אחד הורשה לקחת עמו עד 20 ק"ג מטען. לפקודת הגרמנים, הגיעו פולנים עם עגלות רתומות לסוסים אל בתי היהודים. הם באו לקחת אותנו לגטו.

מפוחדים, שבורים, התלבשנו בכל הבגדים שהיו לנו. בדיוק התכוונו ללכת לעגלה שעצרה לפני הבית שלנו, כשפתאום הופיע הפולני סטאשק וואדס, מכר של אברהם. וואדס ניגש לאברהם והצטעק: "מה, תלך כמו כבש לשחיטה?!". אברהם תהה: "אז מה לעשות?". וואדס תפס אותו בזרועו, ומשך אותו לחלון: "לעזאזל, דם נשפך שם כמו מים בנהר! קח אותם" – אמר, והצביע בידו על משפחתו של אברהם – "ולך לשדה, ליער!".

לאחר הבריחה,  ביחידת פרטיזנים

יום אחד אמורה הייתה להתקיים פגישה מיוחדת עם עוד פרטיזנים שלא הכרנו. המפקד דומברובסקי ידע על כך כל שהיה נחוץ. לפתע נשמעו קולות נפץ של רימונים ושל נשק אוטומטי. שניים מהשומרים שלנו, שרק הספיקו לשאול לסיסמה, נורו למוות.

הגרמנים, בבגדים אזרחיים, הגיעו קרוב מאוד לעמדתנו. הרימונים המשיכו להתפוצץ סביבנו, ואברהם עדיין לא זז ממקומו. בסוף, רימון שנפל לידו – העיר אותו. הוא תפס רובה מהנשק שהבחורים עזבו בבהלה ורץ לעמדה של דומברובסקי. אבל היה כבר מאוחר מדי. הגרמנים המשיכו להתקרב ולא היה לאברהם שום חיפוי – הוא הפך מטרת האש של הגרמנים. הכדורים ניתזו לצידו מכל עבר, המכנסיים הרחבות שלו נוקבו בהם, ובדרך נס לא פגעו בו.

שתי בחורות שרצו לפני אברהם, בת וגיסה של שמיל לאקסמן, נורו. אחת מהן, יאדזיה, מתה מיד. השנייה, אשר שמה לא זכור לי, נפצעה אנושות. היא קראה לו, שיציל אותה. אברהם הרים אותה, וסחב תחת מטר של כדורים – עד איבוד שארית כוחותיו. הוא היה משוכנע שגם הוא נפצע.

לבסוף, הצליח להתרחק מטווח האש ולהגיע אלינו, כשהוא צועק בבהלה שהוא פצוע. החברים החלו לסובב אותו ולחפש את פצעיו, אבל מצאו רק את מכנסיו מלאי חורים. האם יכולתי לדמיין לעצמי אז, כלואה בצריף אחרי אותה סלקציה גורלית נוראה, שאני אשרוד את הסיוט הזה, ואבוא לכאן כאדם חופשי, שיש לו ארץ ובית משלו, ילדים ונכדים? מה קלושים, חסרי כל תקווה היו סיכויינו לשרוד, להגיע לסוף המלחמה הזאת. ועכשיו – חום אנושי, פרחים, דמעות משותפות, לבביות.