לאחר ירידה חדה בעשורים האחרונים, בשנים האחרונות גדל שיעור העובדים המאוגדים בישראל בהתמדה. ב-2018, ייצגו ארגוני עובדים כרבע מהשכירים בני 64-25. כך עולה ממחקר שכתבו חגי אטקס וגיא אלמוג מחטיבת המחקר של בנק ישראל, אשר יתפרסם בקרוב במסגרת לקט ניתוחי מדיניות וסוגיות מחקריות. המחקר ממפה את מגמות ההתאגדות ומאפייני העובדים המאוגדים בשנים 2014–2018 באמצעות מקור סטטיסטי חדש: דיווחי המעסיקים לרשות המסים על ניכוי-מהשכר של דמי חבר או דמי טיפול לארגוני עובדים.

השליחים מתאגדים לאחרונה במסגרת ההסתדרות (צילום: ועד תן ביס)

באמצעות בסיס נתונים זה, הכולל מדגם מקרי של 10% מהשכירים בישראל, זורה המחקר אור על ארגוני העובדים, אשר נבחנו בשני העשורים האחרונים באופן לא סדיר באמצעות סקרים מוגבלים בהיקפם. מחקר תיאורי זה מציג מתאמים סטטיסטיים – ולא קשרים סיבתיים – בין התאגדות לבין מאפייני השכירים המשלמים דמי חבר או דמי טיפול ושכרם, ובכך הוא ממלא חלל בסטטיסטיקה של שוק העבודה.

ארגוני עובדים חדשים, ארגונים מגייסים

משנות השמונים ואילך ידעו ארגוני העובדים בישראל ירידה במספר חבריהם, בפרט לאחר ניתוק הקשר בין החברוּת לבין הביטוח הרפואי עם חקיקת חוק הבריאות הממלכתי ב-1995 אשר הפריד את קופת חולים כללית מההסתדרות. אולם בעשור האחרון התרחבה פעילותם של ארגוני העובדים בגיוס חברים חדשים: הקמתם של הארגון "כוח לעובדים" (2007) ושל האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות הכללית (2009) שיקפו  פעילות אינטנסיבית של ארגוני עובדים לגיוס חברים במקומות עבודה לא מאוגדים, בין היתר בענפי הסלולר, הפיננסים והתחבורה הציבורית, במכללות ואף במגזר ההיי-טק.  התאגדויות עובדים קיבלו רוח גבית גם משינויי חקיקה (2013) ומפסקי דין כפסק דין פלאפון (2012).

המחקר הנוכחי מצביע על עלייה מתונה בשיעור השכירים המאוגדים, בעקבות בלימת מגמת הירידה מ-45% בשנת 2000 ל-23% ב-2012. זאת בדומה לממצאי המחקרים הקודמים, שהתבססו על מאגרי נתונים מוגבלים יותר שהתייחסו לשנים 2012 ו-2016.

העלייה המתונה בשיעור ההתאגדות בישראל בולטת על רקע הירידה המתונה של שיעורי החברוּת בארגוני עובדים במדינות הקפיטליסטיות החברות בארגון לפיתוח ולשיתוף פעולה כלכלי (OECD). מבין מדינות אלו עלה שיעור ההתאגדות בשנים 2010–2019 רק בתורכיה, בדרום קוריאה ובאיסלנד. בשאר נותרו שיעורי ההתאגדות יציבים או ירדו.

המחקר מתעד גם את הפערים בשיעורי ההתאגדות במגזרים כלכליים שונים: כ-65% במגזר הציבורי (רבים מהעובדים הלא מאוגדים במגזר הציבורי מועסקים במערכת הביטחון, לרבות במשטרה ובשב"ס, ובגופים אחרים שההתארגנות בהם אסורה לפי חוק), לעומת כ-11% בשאר השירותים הציבוריים (בריאות, חינוך ואחרים שאינם במגזר הציבורי) וכ-15% בענפים העסקיים. שיעור ההתאגדות בענפים העסקיים עלה בתקופת המחקר (2014–2018) בנקודת אחוז, בין היתר עקב עלייה של כ-5 נקודות אחוז בשיעור ההתאגדות בענפי התקשורת, התחבורה והפיננסים, עם גל ההתאגדויות בחברות הסלולר, הביטוח והתחבורה הציבורית.

העובדים המאוגדים משתכרים יותר

השוואה של מאפייני השכירים המאוגדים לאלה של הלא מאוגדים מעלה כי המאוגדים מבוגרים יותר, שיעור הרווקים בקרבם נמוך יותר, ויש להם יותר ילדים. לשכירים המאוגדים גם רמת השכלה ממוצעת גבוהה יותר וותק תעסוקתי גדול יותר.

כ-57% מהמאוגדים עבדו במקומות עבודה המזוהים בבסיס הנתונים כשייכים למגזר הציבורי, לעומת כ-12% בלבד מהשכירים שאינם מאוגדים. ב-2018, ההכנסה השנתית מעבודה של שכירים מאוגדים הייתה גבוהה מזו של שכירים לא מאוגדים בכ-16%; זאת עקב יציבות תעסוקתית ופער שכר חודשי של כ-1,600 שקל. כמו כן, ההפרשות של המעסיק לחיסכון פנסיוני ולקרן השתלמות עבור שכירים מאוגדים גבוהות בכ-4,800 שקל לשנה מהפרשות המעסיק עבור עובדים לא מאוגדים.

השוואת השכר החודשי הממוצע של שכירים מאוגדים לזה של לא מאוגדים לפי מין ומגזר מעלה שני דפוסים עיקריים: ראשית, הפרש השכר בין השכירים המאוגדים ללא מאוגדים במגזר הציבורי ובשאר השירותים הציבוריים גבוה יותר מאשר בענפים העסקיים.

שנית, שכרם של הגברים המאוגדים בענפים העסקיים נמוך מזה של הלא מאוגדים, ואילו בקרב הנשים פערי השכר בין השכירות המאוגדות ללא מאוגדות בענפים העסקיים הם כמחצית מפערי השכר המקבילים במגזר הציבורי ובשאר השירותים הציבוריים. פערי השכר בין שכירות מאוגדות ללא מאוגדות גבוהים מפערי השכר בין גברים מאוגדים ללא מאוגדים בכל המגזרים.

יוסי אבו