שמי פאתן, בן כמאל ונג'יבה, ילידי פלסטין. אני ערבי בן העם הפלסטיני, ששורשיו נטועים עמוק באדמת ארץ זו. דגל עמנו הפציע בתחילת המאה הקודמת, והוא אינו דגל של "ארגון טרור", אלא דגלו של עם חפץ חיים, חירות, והגדרה עצמית במדינה ריבונית. נולדתי על אדמה זו כמו הוריי. אנו בני המקום, ומכוח הילידות שלי, אני גם אזרח מדינת ישראל. עוד בנעורי, התנגדתי כבן אדם, כאינטרנציונליסט וכפלסטיני לכל גילוי אפליה, גזענות ודיכוי. התנגדתי ועודי מתנגד לקפיטליזם האכזרי ולדיכוי בני עמי וכל המוחלשים והמוחלשות בישראל – ערבים כיהודים. נאבקתי כל חיי לצד חבריי למען זכויותינו במסגרת ה"דמוקרטיה הישראלית ליהודים בלבד": החל מהנכבה של בני עמי ב-1948, דרך הממשל הצבאי, חוקי הנישול והפקעת האדמות, כיבוש 1967, וכלה בחוק הלאום.

חוק הלאום מבקש למחוק אותי ואת משפחתי מארץ זו. הוא הפך אותי אורח לא רצוי במולדתי, ונוכח נפקד בארצי. אותו חוק הלאום – המעגן את האפרטהייד הישראלי באופן רשמי –  קיבל גושפנקא מבית המשפט העליון. מדובר באותו מוסד שלעצמאותו חרד הציבור היהודי בימים אלה. כפלסטיני, בית המשפט מעולם לא סימל עבורי צדק. בצמתים רבים הוא אף הידק את שוליה של הדמוקרטיה הישראלית. ההיסטוריה של מערכת המשפט בישראל הותירה חותם על כל חיי, ועל חייהם של בני עמי.

ממשלת הימין הקיצוני מחרחרת מלחמה. מנהיגי המדינה אינם מחמיצים כל הזדמנות להפחיד את הציבור מפני "האויב הפלסטיני". לצערי, הם מצליחים במשימתם. אותו "אויב" משמש להשתיק כל ביקורת פנימית וחיצונית הנשמעת כלפי הקונצנזוס הציוני. זו הקרקע ממנה ניזון ומתחזק הימין הפשיסטי בישראל. לכן הרגו כוחות הכיבוש בדם קר את הרופא מחמד אלעוסיבי וקראו לו "מחבל". לכן תקפו כוחות הכיבוש את המתפללים במסגד אל אקצא, והרגו צעירים בשכם ובג'נין. לכן מפציץ הצבא הישראלי בעזה, בסוריה ובלבנון. הממשלה נוקטת צעדים אלה כדי ללכד את העם היהודי המפולג נגד "האויב החיצוני".

אני כואב כל קורבן וכל נפגע חף מפשע, ואינני מצדד באלימות כלל. אך אני מסרב בתוקף להפנות אצבע מאשימה כלפי הקורבן. בעיני, הכיבוש הוא מקור כל האלימות בישראל ובשטחים. לא קיים עם שיסכים לשבת בחיבוק ידיים לנוכח הדיכוי שלו. חשוב ללמוד מכל העמים שחוו כיבוש ודיכוי לאורך ההיסטוריה.

האם תסכימו לקבל אותי למחאה ההמונית?

ואחרי ככלות כל, אני עוקב באהדה גדולה אחר תנועת ההתנגדות העממית נגד ההפיכה המשטרית. כולי תקווה כי היא תגדל ותנצח את הימין הפשיסטי. פעילים רבים  הנוטלים

חלק במחאה תוהים מדוע מהסס הציבור הערבי להצטרף אליה בהמוניו. הרי ההסלמה הפוליטית תפגע בראש ובראשונה בערבים ובקבוצות המוחלשות. אני סבור כי הססנות זו נובעת מגבולותיה הצרים של המחאה ההמונית.

מפלגות האופוזיציה הציוניות הן אלה שהובילו את מדיניות האפליה כלפינו לאורך עשרות שנים. כעת, כאשר הסכנה הפשיסטית מתקרבת אליהם ומאיימת על המרחב הדמוקרטי והליברלי שלהם, הם יוצאים לרחובות כדי להגן על הפריווילגיה שלהם. טוב שכך, אך ממש לא די בכך.

מובילי המחאה לא מתחשבים בדרישותיהם ובצרכיהם של  חמישית מכלל אזרחי המדינה. נציגי הציבור הערבי אינם מוזמנים לנאום בעצרות המחאה, ובמידה שכן, דבריהם מצונזרים. מובילי המחאה מעדיפים להתחשב אך ורק בלאום אחד המתעטף בדגל הכחול-לבן. בתוך ים של סמלים שאינם משקפים את הזהות והכאב שלי, אני מעוניין להפגין בעודי מניף את הדגל של בני עמי, הדגל הפלסטיני.

האם תסכימו לקבל אותי בעודי אוחז בדגל הפלסטיני, או שתיכנעו לפחד שזורע המשטר הפשיסטי מפניו? האם לא מקומם אתכם ששר כהניסטי חותר לפגוע בזכותכם להפגין? האם לא מפריע לכם שהוא שולח את שוטריו לתלוש ולהחרים את הדגל של בני עמי? האם שוליה של הדמוקרטיה עליה אתם מבקשים להגן רחבים מספיק כדי לכלול גם אותי?

הגוש נגד הכיבוש – נקודת אור

מדוע אני מתקשה למצוא את מקומי במחאה ההמונית? משום שהיא מתעקשת להתעלם משורש הבעיה – הכיבוש. עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי. הכיבוש משחית, והתעלמות ממנו לא תגרום לו להיעלם. האומץ שמגלים המפגינים הצעירים מעורר הערכה, אך כל עוד הם ימשיכו להתגייס לצבא ולדכא את העם הפלסטיני – הם יישארו לעד כלי בידי המשטר הדורסני. דרוש שינוי תודעתי עמוק והפנמה כי כל מה שעשתה ישראל במשך 75 שנים הוא שהוליד את ההפיכה המשטרית. הכיבוש והגזענות הולידו את האפרטהייד והפשיזם.

לכן, נקודת האור במחאה ההמונית היא בעיניי "הגוש נגד הכיבוש" העומד על המשמר, מתרחב מיום ליום, ונלחם להביא לביטוי את כלל הסוגיות העומדות על הפרק: המאבק בכיבוש; קידום שוויון אמיתי ומהותי; וכינון דמוקרטיה לכולם. פעילי הגוש לא מוכנים לחיות בשלום עם הסתירה בין הדרישה לדמוקרטיה לבין המשך הכיבוש והגזענות.

אל לנו להמתין עד שמובילי המחאה יפנו עבורנו מקום. בשונה מכך, עלינו – הדוגלים בחופש ובדמוקרטיה אמיתית – ליטול את מקומנו בה. חיוני לקדם רדיקליזציה היכן שניתן בגבולות המחאה הנוכחית. אם נתאמץ מספיק, נמצא את שותפינו לדרך.

אני קורא לכולם, ובראש וראשונה לבני עמי, לצאת לרחובות ולהגן על קיומנו במולדת; לדרוש שוויון מלא; ולדרוש את טיפול הממשלה בפשיעה הגואה בחברה הערבית. חיוני לצאת ולהפגין בנצרת כמו בחיפה ובתל אביב.

הגיעה השעה למצוא שותפים יהודים וערבים למאבק הצודק, ולהתגייס לחלק ממטרותיו. חיוני להפנים את העובדה כי הדמוקרטיה היא עבור כולם. ומעל לכל: חיוני להבטיח כי האזרחים הערבים לא יישארו מחוץ למאבק.

פאתן בן כמאל ונג'יבה