הבטיחו לנו סיפוח לכבוד הקיץ. אבל ה-1 ביולי, המועד המיועד, עבר ובינתיים לא קרה כלום. הכיבוש עדיין כאן ועובד ביעילות משומנת כרגיל. גל מעצרים של פלסטינים ופלסטיניות בוצע בשבוע שעבר בשטחים הכבושים והניב מעל 20 עצורים ועצורות. חיילים עדיין בעמדות, המחסומים ניצבים איתנים ורוב הישראלים עדיין חיים בהדחקה.
דוכן הסברה של שוברים שתיקה, דצמבר 2019 (צילום: שוברים שתיקה)
כדי להבין את הסיפוח צריך קודם כל להבין את הכיבוש. וכדי להבין את הכיבוש צריך להבין שמשלב מוקדם מאד שלו מנסה ישראל לבסס שלטון אחד ויחיד בין הירדן לים – שלטון ישראלי. מבט מהיר במפות של תוכניות כמו תוכנית אלון, תוכנית שרון ותוכנית טראמפ חושף את אותו עיקרון מנחה. התוכניות הללו לא אומצו רישמית בידי הממשלות השונות, למעט תכנית טראמפ, אולם רבות מההתנחלויות והגדר נבנו בהתבסס על המתווה הגיאוגרפי שהן מציעות. כל תוכנית מציגה שיטה מאד ברורה של הפרד ומשול. בניית התנחלויות לאורך הגבול עם ירדן כדי לנטרל אפשרות של מעבר בין השטחים לירדן, כמו גם על רכסי הרים וסביב ערים פלסטיניות גדולות (תוכנית אלון); בניית התנחלויות סביב הערים הפלסטינית לאורך ולרוחב הגדה (תוכנית שרון); ויצירת בנטוסטנים פלסטינים באמצעות סיפוח שטחים (תוכנית טראמפ). התרגלנו לשמוע ב-53 שנים של כיבוש השטחים שמדובר במדיניות זמנית, עבור הבטחון שלנו, שאין ברירה אחרת. עיון בתוכניות הללו, ובבנייה שבאה אחריהן, חושף מציאות שונה לגמרי.
בינתיים כבישים נבנו, מחסומים הופרטו ורמת החיים בהתנחלויות, במיוחד אלה הקרובות לירושלים ולגוש דן, עלתה. כביש 90 עמוס בתנועה במיוחד סביב החופש הגדול והחגים, כאשר משפחות ישראליות נוסעות לטייל ונהנות מהנופים המרהיבים של הגדה – נופים יפים שמחביאים היטב את הכיבוש המכוער. אותן משפחות לא יפגשו פלסטינים ולא יראו מחנות פליטים; הן לא יראו את נקודת הקבלה של המנהל האזרחי ואת טורי הגברים והנשים העומדים ומחכים להיתרים, לאישור מהצבא לחיות את החיים שלהם.
המשפחות הישראליות שיגיעו לשטחים לטייל בחגים כן יראו הרבה חיילים – אותנו, החיילות והחיילים שנשלחו לשרת בשטחים, לשמור על ההתנחלויות, לאכוף את חוקי הכיבוש על הפלסטינים. אותם חיילים שנשלחים גם לאבטח מתנחלים בדרך לקבר יוסף באמצע שכם, או "סיור לימודי" בקסבה של חברון. חיילים שנשלחים לפטרל שעות על גבי שעות בשכונות הפלסטיניות, כי בחגים יש הרבה מטיילים יהודים. החיילים הם אלה שדואגים שלא יהיה מפגש בין הפלסטינים והישראלים.
וכשהרכב של אותן משפחות, עם הילדים במושב האחורי עסוקים עם האייפד והבמבה, עם שלמה ארצי שמתנגן ברדיו, יגיע למחסום, הלב של הנהג ימשיך לדפוק באותו קצב. החלון יפתח, חיוך יעלה על הפנים ו"אהלן, שבת שלום" יאמר בביטחון. השער יפתח, הרכב ימשיך בדרכו. חלק יחושו תחושות של התרוממות רוח קלה, אישרור לאגו, לנו מותר, אנחנו ישראלים. חלק יהיו אדישים, לא ישימו לב, אולי יחשבו לעצמם כמה זמן עוד נשאר עד שיגיעו הביתה ויעיפו מבט לכיוון המסך עם הווייז.
הכיבוש עובר לרוב הישראלים מתחת לרדאר. והסיפוח? אותו הדבר, תוכנית הסיפוח הממשלתית לא נחשפה עדיין לציבור. כמה שטחים יסופחו? מה יהיה על הפלסטינים החיים בשטחים אלה? אילו פעולות ידרשו מהצבא בעקבות החלת החוק הישראלי על אותם שטחים? מה יהיה מעמדם של הפלסטינים במובלעות האפרטהייד? על שאלות אלה אין הממשלה עונה, אם בכלל יש ברשותה תשובות. בינתיים כל הסיפור נראה כמו ספין שנועד להסית את תשומת הלב ממוקדים אחרים. אבל גם אם הסיפוח יתברר בסופו של דבר כספין חלול, הוא חושף עובדה חשובה; להרבה מהישראלים לא כל כך משנה מה יקרה בשטחים. זה לא מאריך להם את התור לקופה בסופר או את ההמתנה בפקקים בדרך לעבודה. המסקנה – אפשר להתקדם בתהליך הנישול. ובלי שנשים לב עוד ועוד פלסטינים יהפכו לפליטים, כפרים ימחקו ושטחים חקלאיים יעברו לידיים ישראליות. אבל מה חדש?
החדש הוא שאין יותר צורך בהצדקות ותירוצים. היום כבר ברור שהמצב בשטחים אינו זמני, שהנוכחות הצבאית שם היא לא עבור הביטחון ושיש עוד הרבה אפשרויות לנישול. כיבוש של 53 שנים עשה עבודה טובה בטשטוש עקבות.
אבל למרות השמועות על מותו, השמאל בישראל עוד חי. אנחנו עוד פה, ולא ניתן לסיפוח להתרחש במשמרת שלנו. מול האדישות בציבור הישראלי, מחובתנו לחשוף את המראות והקולות מהשטחים הכבושים שלא באים לידי ביטוי בשיח השולט בישראל. עלינו להתנגד לכיבוש בכל הכוח, לצאת לרחובות ולא לשתוק, ולחזק את הסולידריות עם המאבק הפלסטיני – זה תפקידנו כשמאל.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שמהלכים חד–צדדיים פשוט לא עובדים, וגם הסיפוח עתיד להיכשל. יחד, ישראלים ופלסטינים, נבלום את פשע האפרטהייד וגם נביא לסיום הכיבוש. למען חיים של שקט, שלום, כבוד וזכויות שוות לכל נפש בין הירדן לים.
טל שגיא
