לבוש חליפת יוקרה ומאופר למשעי, התייצב יו"ר האופוזיציה הימנית ח"כ בנימין נתניהו בתחנת דלק ושאל: "מדוע מחירי הדלק גבוהים כל כך?". באופן ציני זה בחר לפתוח הפוליטיקאי, שמזה עשרות שנים לא רכש דלק מכיסו, את ה"קמפיין החברתי" שהוא מוביל לקראת הבחירות לכנסת בנובמבר.
צוחקים כל הדרך אל הקלפי: בנימין נתניהו ויאיר לפיד, שר האוצר לשעבר בממשלתו
(צילום מסך: ערוץ 12)
זאת, שעה שהדס קליין, העוזרת האישית של בעל ההון האמריקאי-ישראלי ארנון מילצ'ן, העידה בבית המשפט בירושלים במסגרת דיון ההוכחות בתיק 1000. בתיק זה מואשם ראש הממשלה לשעבר נתניהו במרמה ובהפרת אמונים. לכאורה, מפגן העושר המיוחס לראש האופוזיציה, הכולל שמפנייה, תכשיטים יקרים וסיגרים מובחרים אינו הדרך המתאימה ביותר לפתוח קמפיין "חברתי".
אך להצגות שמעלה נתניהו בתחנת הדלק, בשוק ובמרכול מעלה אחת: הן מציבות על סדר היום הציבורי נושא ממנו בורחים הפוליטיקאים ברובם כמו מאש. מכיוונו של ראש הממשלה לפיד לא נשמעה אף מילה בנוגע ליוקר המחיה הגועש, לא כל שכן באשר לפתרון. הימין הקיצוני בישראל, ולמרבה הצער גם השמאל הציוני, אטומים לחלוטין להשלכות ההתייקרות על מיליוני עובדים ובני משפחותיהם. בעלי ההון והתאגידים הגדולים ממשיכים להכתיב את סדר היום, והפוליטיקאים בישראל ממשיכים ברובם לרקד לצלילי חלילם.
שני גושים פוליטיים – מדיניות כלכלית אחת
סיכויי משבר היוקר לעמוד במרכז מערכת הבחירות נמוכים. אפילו נתניהו אינו מסוגל לאמץ ברצינות את המאבק ביוקר כאשר הוא מעשן סיגרים טבולים בליקר. האינטרס המעמדי, אותו משרתים חברי שני הגושים הפוליטיים המתמודדים על השלטון ("בעד ביבי" ו"נגד ביבי") מבטיח את התעלמותם מהסוגייה הכלכלית. גם שאלות יסודיות אחרות, כגון הכיבוש, האפליה המוסדית של האוכלוסייה הערבית, המדיניות הניאו-ליברלית הנמשכת זה עשרות שנים ואף המצע הקלריקלי-לאומני של כל המפלגות הציונית והחרדיות, הן סטטוס קוו ואינן נושא לוויכוח.
לכן, נדון ציבור הבוחרים בישראל להתמודד מזה שנים עם הטלת הרפש והמתקפות האישיות הבלתי פוסקות בין הצדדים. ואילו השחיתות האמיתית – זו של הקפיטליזם הפראי בישראל – נותרת מחוץ לשיח הציבורי. הקונצנזוס סביב המדיניות הניאו-ליברלית כולל 114 חברי כנסת – כל אחד ואחת, פרט לששת חברי סיעת הרשימה המשותפת. בבחירות הקרובות, יחסי כוחות אלה מבשרים רעות עבור הדוגלים בשינוי..
העבודה ומרצ, שתי מפלגות המייצגות את הקפיטליזם הממלכתי והחברות באינטרנציונל הסוציאליסטי, הניפו דגל לבן. הן מקבלות בזרועות פתוחות את ההגמוניה של ההון הגדול ומוותרות על עקרונות היסוד שבמצען: פתרון שתי המדינות, "תיקון" חוק הלאום וחוק האזרחות, ושמירה על זכויות אדם.
שלא יהיו אי-הבנות: נושאים אלה יצופו ויעלו שוב במצעיהן לקראת הבחירות הקרובות. אולם הפניית העורף לרעיונות המוצעים בהם לא תאחר להגיע מיד לאחריהן. בכל הקשור אצל המפלגות הבורגניות, המעשים הם אלה שקובעים – להבדיל ממצעים ומדיבורי סרק. לראייה: פועלם של שרי העבודה ומרצ בשנה האחרונה במסגרת ממשלת בנט-לפיד. גם רע"מ האיסלמית שהצטרפה לקואליציה הוכיחה שוב ושוב, כי האינטרסים שלה קרובים יותר לבורגנות הערבית בישראל מאשר לקהל בוחריה, החי ברובו בעוני.
על מאבק מעמדי ודפוסי הצבעה
לא קיים תמיד קשר ישיר בין דפוסי הצבעה לבין שיוכם המעמדי של הבוחרים, ועל כך נכתב רבות. עם זאת, המשבר שאליו נקלע (שוב!) המשק הקפיטליסטי העולמי כתוצאה ממגיפת הקורונה והפלישה הרוסית לאוקראינה נותן את אותותיו בשכר העובדים. ניסיונות בעלי ההון לשקם את צבירת רווחיהם הוציאו לרחובות עשרות מיליוני עובדים ברחבי העולם. כך קרה במדינות הפועלות בלב המערכת הקפיטליסטית המקרטעת וגם במדינות הפריפריאליות.
השיגים כגון בחירת השמאל לפרלמנט בצרפת או בקולומביה (בה נבחר לראשונה נשיא שמאלי) ניזונו ממאבקים מעמדיים-חברתיים המוניים לאורך השנתיים האחרונות. ישראל יוצאת דופן: הסתדרות המורים בלבד הרימה את הכפפה במאבק למען איכות החיים של חבריה. זאת בעוד שארגון העובדים הגדול בישראל, ההסתדרות הכללית, נחל כישלון חרוץ במו"מ עם ממשלת הימין והמעסיקים להשגת "עסקת החבילה".
חיוני שחד"ש, המובילה את הרשימה המשותפת בהתמודדות מול שני הגושים הפוליטיים ההגמוניים, תוכיח כי היא מסוגלת למלא את התפקיד בו אינו מעוניין גורם פוליטי כלשהו – ייצוג כלל העם העובד, קידום מאבקים חברתיים ומעמדיים ותרגומם למעשים שיאתגרו את הסדר הקפיטליסטי הקיים.
אפרים דוידי
