להצליח לעצור עסקת נדל"ן בשווי 1.3 מיליארד שקלים הפוגעת בציבור – זה, בעיניי כקומוניסט, יישום של התיאוריה המרקסיסטית בדבר פרקטיקה מוניציפאלית. מדובר בדיל בין טייקון גרמני בשם בוכמן לבין עיריית תל–אביב–יפו, במסגרתו יוקם "הולילנד תל–אביבי": מתחם של מגדלי פאר לאורך חוף הים, אשר יבוא על חשבון השטחים הירוקים המשמשים את תושבי השכונות הסמוכות, ולא יכלול דיור בר–השגה.
הצלחנו לשכנע את הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לבלום את הצד המנהלי של עסקה זו, ועל כך מתכננים היזמים והעירייה להגיש ערעור לוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. אולם הוועדה המחוזית קיבלה את המתווה התכנוני של העסקה, ומשום כך נערער גם אנחנו.
ממאבק זה ניתן ללמוד לקחים, כיצד יש לארגן התנגדות אזרחית. המאבק התחיל מ-"משוגע לדבר", מתושב בשם יקיר בן מאור, אשר הדליק את הגיצים הראשונים. לאחר מכן הגיע המעגל השני – התושבים אשר יפגעו הראשונים מהעסקה. מעגל זה כלל גם את ועדי הפעולה בשכונות כרם התימנים, נווה צדק ושכונות נוספות הסמוכות למתחם הדולפינריום. השתלבו בו פעילים סביבתיים וכן חברי תנועת "עיר לכולנו". גם ארגונים דוגמת "אדם, טבע ודין", התנועה לאיכות השלטון, התנועה לישראל אקולוגית, וכו', הצטרפו למאבק. לבסוף, במעגל הפוליטי, הצטרפה חברת מועצת העיר שלי דביר, שנותרה למעשה חברת האופוזיציה היחידה מול שלטון היחיד של רון חולדאי בעירייה, לאחר שאהרון מדואל ויעל בן–יפת הצטרפו לקואליציה שלו.
המאבק ממחיש כי למרות העובדה שהעירייה וכרישי הנדל"ן מעדיפים שעסקות דוגמת עסקת בוכמן–חולדאי ייסגרו במחשכים, ניתן לשפוך עליהן אור. בעבודה מאומצת, שהתחילה מגרעין של פחות מתריסר אזרחים, אפשר לקבוע את סדר היום ולהטות את הכף, כך שהאינטרסים שיכובדו יהיו האינטרסים של הציבור, ולא של בעלי ההון.
אחד מבאי בית הקפה על חוף הים, בו אנו עורכים את הישיבות של קבוצת הפעולה, סינן לעברנו, ספק בחיוך וספק ברצינות: "תתחילו לבדוק כל בוקר אם לא שמו לכם משהו מתחת לרכב". השבנו לו במקהלה: "אין לאף אחד מאתנו רכב". אז נתחיל לבדוק מתחת לאופניים או לסקייטבורד.
ליאור קיי–אבישי
