בחיפה חיו עד מאי 1948 65 אלף ערבים. לאחר שההגנה השלימה את כיבוש חיפה וביצעה את פקודותיו של דוד בן-גוריון לגרש את התושבים הערבים, נותרו בה רק 3 אלפים ערבים.
ביוני, הזמין המפקד הצבאי של ההגנה בחיפה משלחת של נכבדים ערבים. במשלחת היו: ויקטור חייט, נור אלדין עבאסי, תופיק טובי, שחאדה שלחי ובולוס פרח.
בפגישה, בה השתתפו קציני צבא. הודיע המפקד, כי ההגנה החליטה לרכז את הערבים, שנשארו בעיר, בשתי שכונות: ואדי ניסנאס ועבאס. המעבר לשתי השכונות, כך פקד, צריך להתבצע תוך ימים ספורים – מ-1 ועד ל-5 ביולי. מבין חברי המשלחת, ביקש ראשון את רשות הדיבור תופיק טובי. הוא אמר, שפירוש ההחלטה הוא – הקמת גיטו לערבים בחיפה. אחריו דיברו ייתר חברי המשלחת, אשר דחו את ההודעה. העיתונאי תום שגב תיאר אירוע זה בפרוטרוט בספרו "1949 – הישראלים הראשונים". שגב ציין, כי אומץ הלב של תופיק טובי (שהיה אז בן 26) עורר הפתעה והערכה.
ההגנה ביצעה את ההחלטה וריכזה את הערבים בוואדי ניסנאס ובשכונת עבאס. לתושבים הערבים ניתנו רשיונות אישיים (בצבע צהוב), שהתירו להם ללכת לעיר התחתית, אך אסרו עליהם להגיע לשכונת הדר ולכרמל. בנוסף, הציבו מחסום ברחוב כורי פינת רחוב צהיון, כך שגם מכוניות וגם הולכי רגל לא יכלו לעבור. אך קומוניסטים יהודים באו וסילקו את המחסום. המהלך של הכנסת התושבים לדירות נעשה בידי ועדה, שכללה קומוניסטים ואחרים.
למרות התנאים הקשים, הקומוניסטים המשיכו לנהל פעילות פוליטית. לאחר כיבוש העיר, כתבו החברים תופיק טובי ועסאם עבאס כרוז בשם הליגה לשחרור לאומי, ובו קראו לערבים לא לעזוב את חיפה. הכרוז הזה הופץ בחיפה והגיע גם לנצרת, לעכו ולכפרים.
המצב חייב לדאוג למזון לתושבים. לא פעלו חנויות, שבהן ניתן היה להשיג מזון ומצרכים חיוניים. בתנאים אלה, הקומוניסטים בחיפה הקימו קואופרטיב בשם "מזון לעמל". עם המייסדים שלו נימנו נור אלדין עבאסי, תופיק טובי, יוסף עבדו, סרכיס אבריאן ועסאם עבאס. הקואופרטיב פתח חנות מכולת ברחוב כורי ועוד חנות במושבה הגרמנית (רח' מאיר פינת רחוב המגינים), וכן מאפייה ברחוב כורי, שאת ניהולה הפקידו בידי יזניק הארמני. נקבע, שחלוקת המזון תתבצע לפי פנקסי נקודות, שחולקו לכל תושב. המכולת "מזון לעמל" הייתה המקום, בו יכול היה כל תושב לקבל את מה שהגיע לו ביושר. ייסוד "מזון לעמל" ופתיחת החנויות והמאפייה היו צעד חשוב מאוד, שאיפשר לתושבים להשיג מצרכים חיוניים. אילולא פעלו החנויות והמאפייה, התושבים, שלא היו יכולים להשיג מזון ומצרכים חיוניים, היו עוזבים את העיר.
אבל היה מי שלא רצה שיישארו ערבים בחיפה. בשנת 1949 נעשה ניסיון לכבוש דירות מידי תושבים ערבים בוואדי ניסנאס ובשכונת עבאס ולגרש את דייריהן הערבים. לביצוע הגירוש נשלחו חיילים משוחררים, אשר התקיפו את שתי השכונות. החיילים נהגו להיכנס לדירות, להכות את הדיירים, לגרש אותם, ואז להתיישב בדירה בעצמם. מטרת הפעולה הזאת הייתה – "לטהר" את חיפה מערבים.
הקומוניסטים היהודים והערבים התייצבו מייד מול הניסיון הנפשע הזה של הגירוש. הם פירסמו כרוז, בחתימתם של אישים ערבים, בו קראו לתושבים הערבים להכריז על שביתה כללית. בפועל, אכן הייתה שביתה כללית. לבניין העירייה הגיעה משלחת של אישים ערבים, שנפגשה עם ראש העיר שבתאי לוי. במשלחת היו עו"ד חנא נקארה, עו"ד אליאס כוסה ואחרים.
אני זוכר את הביקור של ראש העירייה שבתאי לוי בוואדי ניסנאס, במהלכו הוא הכריז, כי נתן הוראה להוציא מהדירות את החיילים הפולשים. עלי לציין, כי קומוניסטים יהודים הוציאו פולשים מכמה בתים, וזאת לאחר עימותים אלימים. בסופו של דבר, הוצאו מהדירות רוב הפולשים, ונותרו רק בודדים בדירות גדולות.
אשר לשבתאי לוי עצמו, חשוב לציין, כי הוא התנגד לגירוש הערבים מחיפה. הוא גם דחה את דרישת בן-גוריון להרוס את הבניינים ברובע העתיק של חיפה. בן-גוריון החליט אז לשגר צבא, ולפי פקודתו אכן הרסו החיילים את העיר העתיקה.
הופעת "אל אתיחאד"
בין הדברים החשובים, שהתרחשו באותן שנים, יש להזכיר את הופעת העיתון "אל אתיחאד" בחיפה, וזאת לאחר שתופיק טובי קיבל רישיון להוציא לאור את העיתון.
הגיליון הראשון של "אל אתיחאד" הופיע בחיפה ב-18 באוקטובר 1948, והוא הודפס באותו בית דפוס, בו הודפס העיתון לפני שממשלת המנדט סגרה אותו. זה היה בית הדפוס של מוניר חדאד ברחוב כורי.
להופעת "אל אתיחאד" נודעה חשיבות גדולה. העיתון סיפק לתושבים הערבים אינפורמציה מהימנה על אודות ההתרחשויות בארץ, באיזור ובעולם, העלה את הכרתם, חיזק את המורל והחזיר את האמונה בעתיד. העיתון "אל אתיחאד" ולאחר מכן, יחד עם הירחון "אל ג'דיד" ועיתון הנוער "אל גאד", מילאו תפקיד בעל חשיבות בשמירה על הזהות הערבית, על התרבות ועל השפה הערבית, מול ניסיונות השלטונות לפגוע בהם.
הקומוניסטים הערבים בחיפה
הקומוניסטים הערבים, חברי הליגה לשיחרור לאומי בחיפה, מילאו תפקיד מפתח בארגון התושבים הערבים בעיר ובהבטחת האספקה של מצרכים חיוניים, בהגנה עליהם ובשיקום הביטחון העצמי. הודות לקומוניסטים, יכלו הערבים לחיות עם ראש מורם. מיספר הקומוניסטים הערבים לא עלה אז על עשרה. עמם נימנו: תופיק טובי, יוסף עבדו, עסאם עבאסי, סרכיס אבריאן, בולוס פרח, זאהי כרכבי, מתיה נסאר, וכן שניים, שבהמשך עזבו את הארץ: סלים שאמי ופרחאת בדין.
למרות התנכלויות השלטון, בהדרגה גדל מיספר התושבים הערבים בחיפה. תושבי כפרים בגליל ובאזור נצרת עברו להתגורר בחיפה, וכך גדל גם מיספר הקומוניסטים המאורגנים.
החזרת אחדות הקומוניסטים היהודים והערבים
ב-1948 היו הקומוניסטים הערבים מאורגנים בליגה לשיחרור לאומי, שנוסדה בשנת 1944. האירגון הנפרד התקיים עד לאיחודם מחדש של הקומוניסטים היהודים והערבים, של חברי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית וחברי הליגה לשיחרור לאומי.
ועידת האיחוד התקיימה ב-23 באוקטובר 1948. הייתה זו אסיפה המונית, שהתכנסה באולם קולנוע מאי בחיפה. בוועידה השתתפו קומוניסטים יהודים וערבים. לאחר שיקום האחדות, שונה שם המפלגה ל-המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
בשלב ראשון הצטרף לאיחוד סניף הליגה בחיפה, ובהמשך הצטרפו גם הסניפים בנצרת ובעכו.
בוועידת האיחוד נאמו שמואל מיקוניס, מאיר וילנר ותופיק טובי. אמיל חביבי בירך בשם סניפי הליגה באזורים הפלשתינאיים. מנחת האסיפה הייתה אסתר וילנסקה.
איחוד הקומוניסטים היהודים והערבים הוסיף כוח למערכה המשותפת נגד מדיניות הגירוש ונגד הממשל הצבאי, נגד הפקעת האדמות של הערבים, ונגד מדיניותה של ממשלת בן-גוריון. האיחוד גם הגדיל את האפשרות לגייס כוחות דמוקרטיים יהודיים נגד מדיניות בן-גוריון.
כיבוש הגליל
בפגישת מטה ההגנה, אמר בן-גוריון למפקדים הצבאיים, כי הוא רוצה את הגליל, אבל בלי ערבים. לפי הנחיה זו פעלו כוחות ההגנה, שכבשו את הגליל וגירשו את התושבים הערבים. בכפרים רבים בוצעו מעשי טבח, כדי להפחיד את התושבים ולהבריחם, כך שיהיה קל יותר לגרשם. אבל כל הניסיונות לגרש את התושבים הערבים נכשלו, שכן התושבים למדו את הלקח ממה שקרה לאלה שגורשו מחיפה, מעכו ומיפו והפכו פליטים במחנות.
הקומוניסטים מילאו תפקיד חשוב בפעולות הסברה. הם קראו לתושבים הערבים להישאר בכפריהם ובבתים. במקרים רבים, עם התקרב הצבא, התושבים התחבאו סמוך לכפריהם, וכמה ימים לאחר הכיבוש הסתננו חזרה לבתיהם.
כך נותרו תושבים ערבים בנצרת ובמרבית הכפרים הערביים, אם כי כפרים רבים נהרסו ותושביהם גורשו לכפרים סמוכים, או לחוץ לארץ. עד היום תובעים הפליטים החיים בישראל כאזרחים לשוב לכפריהם, וביניהם – כפר בירעם, כפר איקרית, כפר חוסמתא, כפר אל-ראבסיה ועוד.
בוואדי ניסנאס
הצבא הישראלי היה מטיל, מפעם לפעם, מצור על ואדי ניסנאס ועל שכונת עבאס בעילה של חיפוש אחר "מסתננים". הכוונה הייתה לתושבים ערבים, שהגיעו לחיפה והשתכנו בה
מבלי שהיה בידיהם רישיון. כאשר הצבא היה תופס "מסתנן", היו מעמידים אותו למשפט ולאחר מכן מגרשים אותו לכפרו.
הבחירות לעיריית חיפה
הבחירות הראשונות למועצת העיר חיפה התקיימו בשנת 1950. בינתיים גדל מיספר התושבים הערבים וכן גדל מיספר חברי מק"י, יהודים וערבים. מועמדת מק"י למועצת העיר הייתה הח' צילה עירם.
מפא"י בראשות אבא חושי, שסיעתה שלטה בעירייה, השקיעה מאמצים רבים, כדי למנוע מצילה עירם להיבחר למועצת העיר. לשם כך גייס אבא חושי את הסוכנים הערבים הרבים, שעבדו בשירותו.
ביום הבחירות עצמו, הגיעו לחיפה חברים רבים מנצרת ומכפרי הגליל, כדי לסייע בארגון המערכה. היה ברור, כי הצלחת הרשימה של המפלגה הייתה תלוייה במידה רבה בקולותיהם של התושבים הערבים.
ביום הבחירות עצמו, בשעות אחר הצהריים, תקפו ביריונים את חברינו, שניצבו ליד בניין "ברית פועלי ישראל", שניצב בתחילת רחוב ההר, שבו מוקמו כמה קלפיות. מטרת ההתקפה הייתה – לגרום לביטול הקלפיות האלה, ובדרך זו לחסום את דרכה של המועמדת הקומוניסטית לעירייה. כמה מהתוקפים אפילו ירו לעבר חברינו ופצעו כמה מהם. בין הפצועים היו: תופיק כורי, שהיה פועל בדפוס אל אתיחאד, חליל כורי מאבו-סנאן, וג'ורג,'טובי מחיפה.
חברינו השיבו מלחמה ביידוי אבנים ובמקלות. הם הניסו את התוקפים כשהם צועקים "סטלין! סטלין!", עד שהגיעו לקולנוע עין דור. אז הגיעה המשטרה, אשר כדרכה עצרה את הקורבנות ולא את התוקפים. נעצרו אז כ-15 חברים, ואני נימנתי עמם. את הלילה בילינו בבית המעצר, בבנין הניצב מול הכניסה המזרחית לנמל (כיום ניצב באותו מקום בניין בנק ישראל). הגיע הבוקר, ואנו עדיין לא ידענו את תוצאות הבחירות. ואז הגיע שוטר שאמר לנו: "מדוע אתם מדוכאים? הרי החברה שלכם צילה עירם נכנסה למועצת העיר".
בחירתה של צילה עירם הייתה הישג גדול למפלגתנו, לחברי המפלגה, ובמיוחד לתושבים הערבים. כולם ידעו, שצילה תגן על כלל התושבים ותייצג את בעיותיהם.
באותן בחירות בוצעו זיופים רבים. סיפור אחד מהם נחרת בזיכרוני. אישה אחת קיבלה מפעילי מפא"י פתק הצבעה "א". מאחר שלא היה לה ניסיון, היא שמה במעטפת ההצבעה גם את תעודת הזיהוי שלה, גם את הפתק "א" וכן 5 לירות, שהיא קיבלה עבור ההצבעה. הקול הזה נפסל.
חלפו עשרות שנים מאז הבחירות הראשונות לעיריית חיפה. בכל אותן שנים, המשיכה מפלגתנו הקומוניסטית לפעול בהתמדה ושמרה על מעמדה ככוחה הפוליטי הראשון בקרב הציבור הערבי בחיפה.
