בן 89 הלך מאתנו המשורר, הסופר, העורך, הפזמונאי, המתרגם, הפובליציסט ואיש האקדמיה נתן זך, אחד המנסחים החשובים של הזהות הישראלית בשירה העברית מאז שנות החמישים. זך הותיר אחריו עשרים ושלושה ספרים שהפכו קנוניים, וגם עשרות שירים שהולחנו והפכו פס הקול שלנו. אותי כבש והסעיר השיר – "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה". רעייתי ואני נוצרים שנים רבות ערב חוויתי, שגלש לשעות הלילה המאוחרות, כשאירחנו את המשורר נתן זך בכפר הנוער ניצנה בו לימדנו. פרופסור לספרות ממרום קתדרה אקדמית הצליח לרתק בני נוער, שפסעו צעדים ראשונים במשעולי השפה העברית. במרכז השיחה היה השיר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה", אליו אני מבקש להתייחס ברשימה זו.
זך קרא בספר "דברים" את הפסוק הפותח את פרק כ': "כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֶךָ…". המשכו של הפרק אפוף אווירה מלחמתית עמוסה בדקדקנות של דיני מלחמה מדממים, פרק המדגיש את המילה "אוֹיְבֶךָ" ואת המשפט "לֹא תִּירָא מֵהֶם". פרק כ' בספר "דברים" פירנס במרוצת הדורות שפע של הגיגים ספרותיים משיחיים ושירה לאומנית לוחמנית. אך מאווירת פרק מדמם זה דלה נתן זך דווקא את המלים "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה", ומתוך טקסט מקראי האפוף בלהבות ההרג בשדות הקרב העניק לנו משב שירי אנושי של שלום. שירו מתעלה לסְפֵרות אוניברסאליות הספוגות כמיהה לחיים ומנערות מעצמן את חשכת אימת המלחמה.
בקריאתו את פרק כ', עצר זך בפסוק י"ט: "כִּי תָּצוּר אֶל–עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׁה, לֹא–תַּשְׁחִית אֶת–עֵצָהּ לִנְדוֹחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹּאכַל וְאוֹתוֹ לֹא תִּכְרוֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה לָבוֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר." לאחר המלחמה זקוק האדם לעץ, והעץ זקוק לאדם.
אי אפשר שלא להתרגש מהשורות המרטיטות שחיבר זך בפרשנות לטקסט המקראי: "כִֹי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה/ כְּמוֹ הָאָדָם גָּם הָעֵץ צוֹמֵחַ/ כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע/ וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ/ אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהֱיֵה / כְּמו עֵץ הַשָּׁדֶה/ כִּי אָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה/ כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעֲלָה/ כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁרַף בָּאֵש….".
את שירי המשורר שכתב את השיר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה", דרש ביולי 2002 סגן שר החינוך צבי הנדל משרת החינוך לימור ליבנת להוציא מתוכנית הלימודים. הנדל שלל את פעילותו של זך בוועד היוצרים היהודי–ערבי יחד עם הסופרים יורם קניוק ואמיל חביבי. רעייתי ואני, אז כבר מורים גמלאים, עלינו לירושלים והצטרפנו למפגינים מול משרד החינוך נגד ניסיונו של הנדל להוציא את שירי זך מתוכנית הלימודים. בהפגנה נשאנו שלט עליו כתבנו את כל מילות השיר "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׁדֶה". צמד המילים "עֵץ הַשָּׁדֶה" מזדקר כהמנון המחאה נגד כל המלחמות המיותרות:
"אָהַבְתִּי וְגָם שָׁנֵאתִי… קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר, וּמַר לִי בַּפֶּה/ כְּמוֹ עֵץ הַשָּׁדֶה…. ".
עוד זעמו בימין על הצטרפותו של זך לעתירת תנועת "יש גבול" בדרישהלחקירת הפצצות על תושבים פלסטינים בעזה בפעולה של "סיכול ממוקד", שגבתה חיי אזרחים רבים. ביטוי לכך ניתן לראות בפנייה לבג"ץ ב-2002 ובהבהרתו לציבור קוראי השירה: "אני רואה בהוראה לטייסים להוריד פצצה של טון בעזה כדי להרוג בן אדם אחד פקודה בלתי חוקית, לכן אני מצטרף לעתירה של תנועת 'יש גבול' לבג"ץ בדרישה לוועדת חקירה". למרבה הצער, בג"ץ דחה את העתירה.
על פרץ ההתלהמות של הנדל חזרה בשנת 2010 ח"כ מירי רגב בבוטות לשון גסת–רוח, בדורשה משר החינוך גדעון סער להחרים משורר, אותו תיארה כ"אויב ישראל ואיש חד"ש. ילדי ישראל לא צריכים ללמוד משירי משורר אנטי–ציוני, שמחנך לערכים, שמטרתם פגיעה בחוסן הביטחוני של ישראל". ההתלהמות שלוחת הרסן של מירי רגב הייתה תגובה להבעת נכונותו של המשורר לשוט לרצועת עזה ולחלק שירים, אשר תורגמו לשפות רבות ובהן לערבית.
המשורר זך לא נרתע ולא חשש להצטרף למאבקם של אלה שהממסד ביקש לנדותם. היה זה המשך טבעי לאי–רתיעתו מעימות עם הממסד השירי ולהתרסתו כלפי ההגמוניה של נתן אלתרמן. הוא לא חשש להביע את דעתו כי השירה העברית של דור "האורים והתומים" משנות החמישים מבוססת על סימטריה חד–גונית של בתים שקולים ומדודים. הוא מאס במה שאפיין את שירת נתן אלתרמן – משקל מכאני נטול חיים, שכל כולו מלאכותיות מהוקצעת ועקרה ולשונה צורם בארכאיותה.
הגם שמאס בשירת אלתרמן, היא הייתה לו אתגר מסעיר ומכשף בקסמיו, אבל גם מבצר שיש להימלט ממנו לחיים עצמאיים. ההימלטות הייתה לא רק במישור השירי אלא גם במישור הפוליטי. אציין רק את יחסו החם של זך לסופר אמיל חביבי, חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית ומי שייצגה בכנסת תשע עשרה שנים. בעמוד הראשון של ספרו "מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ לֹא הָיִינוּ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ לֹא נִהְיֶה" כתב, כי הספר מוקדש "לאמיל חביבי שנותר בחיפה, לישעיהו ליבוביץ' כמות שהיה". כואב לי להיפרד ממשורר שאני כה אוהב את שיריו.
איתן קלינסקי
