ישב 22 שנה בכלא: בדרא"פ נפטר הלוחם הקומוניסטי נגד האפרטהייד דניס גולדברג

הלוחם הקומוניסטי נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, דני גולדברג, נפטר השבוע בביתו בקייפטאון, כך מסרה המפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה. גולדברג היה ממובילי המאבק במשטר הגזעני בארצו ונכלא במשך 22 שנה יחד עם מנהיגים נוספים בתנועה נגד ההפרדה הגזעית. לאחר שחרורו בשנת 1985 הוא המשיך במאבק נגד האפרטהייד מבסיסו בלונדון עם משפחתו, עד לביטול משטר האפרטהייד הבחירות הדמוקרטיות הרבגזעיות הראשונות בדרום אפריקה ב-1994. הוא חזר לדרום אפריקה בשנת 2002.

נלסון מנדלה ודני גולדברג כפי שצולמו ב-2010 (צילום: קרן נלסון מנדלה)

גולדברג נולד בעיר קייפטאון וגדל במשפחה, שבניגוד לרוב המשפחות הלבנות באותה תקופה, קיבלה בברכה אנשים מכל הגזעים לביתם. הוריו, אנני וסם גולדברג, נולדו לונדון והיו פעילים קומוניסטים בבריטניה. אחרי שעברו לקייפטאון מילאו תפקיד פעיל בסניף וודסטוק המקומי של המפלגה הקומוניסטית בדרום אפריקה.

במרץ 1950, כשהיה בן 16, החל גולדברג את לימודיו בהנדסה אזרחית באוניברסיטת קייפטאון. בשנתו האחרונה ללימודים פגש את אסמי בודנשטיין, שהגיעה גם ממשפחה פעילה במפלגה הקומוניסטית, והם התחתנו בינואר 1954. בתם הילרי נולדה בשנת 1955 ובנם דייוויד בשנת 1957.

אסמי הייתה חברה בוועד של "אגודת הנוער המודרנית הלאגזעית" שבאמצעותה התיידד דניס עם אנדימבה טויבו יה טויבו, שלימים הקים את ארגון העם הדרוםמערב אפריקאי והפך לאחד המנהיגים הראשונים של נמיביה העצמאית. "אגודת הנוער המודרנית הלאגזעית" ביקשה להעלות את המודעות והסולידריות באמצעים שונים, כולל מכירת העיתון "העידן החדש" וקיים שיעורי לילה לחינוך של עובדים. גולדברג היה גם פעיל בתנועת "קונגרס הדמוקרטים". אף על פי שפעילות זו לא הייתה בלתי חוקית, הזוג והפעילים האחרים הוטרדו ללא הרף על ידי שירותי הביטחון.

בשנת 1957 הצטרף גולדברג למפלגה הקומוניסטית (שפעילותה נאסרה בדרום אפריקה ב-1950). הוא נעצר ב-30 במרץ 1960 בגין תמיכה בשובתים בעיירות השחורים בעקבות טבח שאפרוויל ב-21 במרץ 1960, בו כוחות המשטרה פתחו באש לעבר מפגינים נגד האפליה הגזעית ומשטר האפרטהייד. כתוצאה מהירי נהרגו 69 מפגינים ו-180 נפצעו. גולדברג, יחד עם אמו, ישב ארבעה חודשים בכלא ללא משפט ובעקבות זאת איבד את עבודתו בפרויקט לבניית תחנת כוח. ביוני 1962 סייע גולדברג בשידור הרדיו של נאום יום החופש של וולטר סיסולו, קומוניסט וממנהיגי הקונגרס הלאומי האפריקאי שפעל במתחרת.

ב-11 ביולי 1963 פשטה משטרת הביטחון של דרום אפריקה על בית החווה "ליליסלאף" בשכונת ריבוניה, בפרברים הצפוניים של יוהנסבורג, בפגישה שתוכננה להיות האחרונה שהתקיימה במקום, לאחר שהבית שימש כמקום מפגש סודי במשך כמעט שנתיים. גולדברג נעצר בחווה יחד עם כמה פעילים אחרים, ביניהם וולטר סיסולו, ארטור דולרייך (שמאוחר יותר היגר לישראל), גובן מבקי, ריימונד מחלאבה ורוסטי ברנשטיין. ב-3 בספטמבר 1963 ברח גולדברג יחד עם ארטור גולדרייך ואנשים אחרים מהכלא. הוא נפצע במהלך הבריחה ונתפס כעבור שבוע ואילו גולדרייך הצליח להימלט.

גולדברג היה נתון לשורה של חקירות בעינויים, הוא אוים בתליה ובמועדים אחרים הציעו לו תמריצים להפוך לעד מדינה. נאמר לו על מות חברו, לוקמרט נגודל, בכלא. אשתו אף היא נעצרה גם היא והוחזקה תחת חוק המעצר למשך 38 יום, והייתה נתונה לאיומים על סילוק ילדיה ממנה. ב-8 באוקטובר 1963, לאחר תום תקופת המעצר, גולדברג והאחרים הואשמו בעבירות על "החוק נגד טרור". מנהיג המאבק באפרטהייד, נלסון מנדלה, חרף העובדה שישב בכלא בזמן הפשיטה אף הוא צורף כנאשם והמשפט שלאחר מכן נודע בעולם בשם "משפט ריבוניה".

יום לאחר שהואשם, גולדברג וחבריו נפגשו עם עורכי דינם שאמרו להם כי מצבם היה קשה ועונש מוות הוא פסק דין הצפוי להם. גולדברג, במאמץ להגן על מנדלה ועל המנהיגים האחרים, הציע לקחת אחריות באומרו שהוא חרג מהוראותיו ביחס לייצור נשק, וטען כי הראיות נגדו היו הקשות ביותר להפריך בהינתן שהתוכניות היו בבירור נכתב על ידו. ההצעה הזו נדחתה על ידי האחרים. נדונה תוכנית בריחה, וגולדברג התעקש כי אסמי והילדים יעזבו את דרום אפריקה, מחשש להשלכות אם הוא יצליח ואשתו וילדיהם יצאו לבריטניה בדצמבר 1963, אך גולדברג לא הצליח להימלט.

לאחר ששניים מהנאשמים ברחו, ניתן פסק הדין ב-12 ביוני 1964, השופט סירב להטיל את עונש המוות; במקום זאת, שמונה מהמורשעים נידונו לארבעה מאסרי מאסר עולם כל אחד. בגיל 31 היה גולדברג הצעיר מבין הנידונים והאדם הלבן היחיד. אמו, שהייתה בבית המשפט בגזר דין, לא שמעה את השופט וצעקה "דניס, מה זה? מה השופט אמר?", עליו הגיב גולדברג: "החיים והחיים נפלאים".

גולדברג נשלח לכלא המרכזי בפרטוריה, ואילו האחרים נשלחו למאסר רובן איילנד, בו ישב מנדלה. כמו האחרים, הוא לא ערער על עונשו. הוא היה לבד בעיקר בתאו במשך 16 עד 18 שעות ביממה. נאסר על האסירים לדבר בינם לבין עצמם והתנאים הקשים הובילו לעיתים קרובות למחלות ולחץ פסיכולוגי. לאחר ארבע שנים, הורשה אסמי לבקר אותו בפעם הראשונה, אך הוגבלה לחמישה ביקורים של חצי שעה; אחרי ארבע שנים נוספות הורשתה שוב לבקר, אך לאחר מכן נאסרו הביקורים ללא כל הסבר. לאחר שמונה שנים הורשו ילדיו לבקר ואיפשרו איתו קשר פיזי עד שהגיעו לגיל 16 מלבד זה, אסור היה ליצור קשר פיזי במהלך ביקורים

הותר לו לכתב רק מכתב אחד בן 500 מילים כל חצי שנה, אך אפילו אלה צונזרו ונחתכו באופן שרירותי. עם שחרורו ניתנה לגולדברג חבילת מכתבים ששלחה אסמי שהוחזקה על ידי שלטונות הכלא. באותה עת נאמר לו שמעולם לא הגיעו. בזמן שהיה בכלא ובהמשך, ביתו של אסמי במזרח פינצ'לי בצפון לונדון סיפק מקלט לפליטים פוליטיים דרום אפריקאים ומטיילים שונים אחרים. שני הוריו של גולדברג נפטרו בזמן שהיה בכלא.

בשנת 1985, תחת לחץ של ארצות הברית, ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה הציעה לשחרר אסירים פוליטיים אם יגנו ויתחייבו לא לפעול באלימות. גולדברג ביקש לפגוש את מנדלה ואת חבריו האחרים בקייפטאון, אך סורב. התנאי העיקרי שהוצב בפני גולדברג היה שהוא לא ישתתף באלימות למטרות פוליטיות. גולדברג הסכים, אך הוא לא דחה את מעורבותו הקודמת או את הצורך במאבק מזוין. במכתב לנשיא הגזען פ 'וו. בוטה הוא פירט את עמדתו והסכים ל"התחייבות להשתתף בפוליטיקה רגילה שלווה, שניתן לנהוג בחופשיות ובמשמעותיות". ב-28 בפברואר 1985, לאחר 22 שנות מאסר, גולדברג שוחרר. הוא למד בכלא לתארים במינהל ציבורי, היסטוריה וגאוגרפיה דרך אוניברסיטת דרום אפריקה ולקח חלק בתואר במשפטים.

גולדברג נלקח היישר מהכלא לשדה התעופה כדי לטוס לישראל, שם אוחד עם אשתו וילדיו. בישראל שהה מספר ימים בקיבוץ מעיין ברוך ובמהלך הימים בהם שהה בארץ נתן כמה ראיונות בהם מתח ביקורת קשה על כיבוש השטחים הפלסטינים ועל תמיכת ישראל בשלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. לאחר מכן עבר ללונדון עם משפחתו וחידש את עבודתו בקונגרס הלאומי האפריקאי במשרדו בלונדון. ב-26 ביוני 1985, במלאת 30 שנה לקונגרס העם (המכונה גם יום החופש), כדובר הקונגרס הלאומי האפריקני, נשא נאום בכיכר טרפלגר בעצרת נגד האפרטהייד בה ישתתף מנהיג הלייבור, ניל קינוק. גולדברג שב לדרום אפריקה בשנת 2002 ומונה ליועץ המיוחד של חבר הפרלמנט של רוני קסריל, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית שר לענייני מים ויערות עד 2004. בשנת 2010 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "המשימה: חיים לחופש בדרום אפריקה".

הידיעה שפורסמה ב"קול העם" ב-16 ביוני 1964 על משפטו של גולדברג וחבריו "משפט ריבוניה":

http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=KHM/1964/06/12&id=Ar00103

הודעת המפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה על מותו של דניס גולדברג:

https://www.sacp.org.za/content/sacp-mourns-cde-denis-goldberg-great-

sorrow