ב-25 בנובמבר 1960, נרצחו ברפובליקה הדומיניקאנית שלוש אחיות ממשפחת מיראבל – הצעירה בהן בת 25 – בשל פעילותן הפוליטית נגד השלטון הרודני. בתחילת שנות השמונים החלו פעילות פמיניסטיות לציין יום זה בתור היום הבינלאומי למאבק בתופעת האלימות כלפי נשים, ומשנת 1999 – הוא מצוין באופן רשמי בידי האו"ם.
גם בישראל נוהגים ארגוני הנשים לקיים פעילויות הסברה ומחאה סביב יום זה, והשנה יזם ארגון מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית צעדה בתל–אביב.
כלי תקשורת שונים, וגם נציגי הממשלה, נוהגים לייחד דברים ל-25 בנובמבר, ומפעם לפעם מתפתח דיון ציבורי על אודות התמיכה התקציבית המועטה המועברת למרכזי הסיוע ולמקלטים לנשים מוכות.
עבודה של הילה נועם מהתערוכה "חיילים יצאו לדרך"
אולם בחלוף השנים, המימד הפוליטי–ציבורי שעמד ברקע ציון יום זה דווקא ב-25.11, עומעם ונשכח. כיום, מרבית הדיון סביב יום זה עוסק בתופעת האלימות במשפחה, לגווניה. אולם מה בדבר ביטויים מוסדיים וציבוריים של אלימות כלפי נשים?
שוחחנו עם ד"ר חגית גור–זיו, מרצה בסמינר הקיבוצים, אשר ספרה החדש "פדגוגיה ביקורתית–פמיניסטית וחינוך לתרבות של שלום" יצא לאחרונה בהוצאת מכון מופ"ת, ומצטרף לספרה הקודם "מיליטריזם בחינוך" (הוצאת בבל, 2005). "כמובן שיש קשר בין אלימות כלפי נשים לבין המיליטריזציה של החברה הישראלית", קובעת גור–זיו. "חוקרות פמיניסטיות רבות ניתחו את הקשר בין מנגנוני הצבא והמלחמה לבין תופעת הסקסיזם. המיליטריזם הוא מנגנון המבטיח את המשך קיום הסדר החברתי הנוכחי, שבו גברים – בדרך כלל גברים לבנים, אבל לא רק – שולטים בנשים, בעניים, וביתר האוכלוסיות המוחלשות". לדבריה, אווירת המלחמה מסדירה את הדיכוי המעמדי והמגדרי, שכן באווירה זו, יש פחות לגיטימציה למתוח ביקורת או לקרוא לשינוי חברתי: "זה נותן המון כוח לגנרלים ולאנשים שעומדים בראש המנגנון, ומשפיע על תודעת הציבור. כולם מצדיקים את המלחמה ואת המצב הקיים. לכאורה, אין ברירה". גור–זיו מתארת שורת מחקרים שנערכו בקנדה ובארה"ב, מהם עולה כי בקרב חיילים ואנשי כוחות הביטחון, יש יותר אלימות כלפי נשים מאשר בקרב האוכלוסייה האזרחית: "אחד המחקרים העלה, שבקרב חיילים ששבו הביתה מהמלחמה בעיראק, יש אחוז גבוה של אלימות כלפי נשים, כולל מקרי רצח. עוד עלה מאחד המחקרים, כי סביב בסיסי הצבא האמריקאיים יש יותר אלימות כלפי נשים מאשר באזורים שאין בקרבתם בסיס צבאי. בישראל לא נערך מחקר דומה. אולי משום שאצלנו כל הארץ היא בסיס, ושיעור גבוה מבין הגברים משרתים בצבא".
אי אפשר לנתק את הקשר בין תופעת האלימות כלפי נשים בתחומי הקו הירוק לבין האלימות המופנית כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים, אומרת גור–זיו: "חייל המפעיל אלימות כלפי פלסטינים במהלך שירותו הצבאי, נדרש לפתח מנגנון פסיכולוגי של חסימה והרחקה, כדי לא לראות בהם בני אדם. אבל ההרחקה הזו לא פוסקת בשישי–שבת, כשהוא חוזר הביתה. אם בעיניים צבאיות, כל אחד הוא אויב, אז מדוע שנשים לא יהיו האויב?".
בשל "המצב הביטחוני", ישנו בישראל מספר רב של נושאי נשק. בכל קניון יש כיום מאבטחים חמושים, אשר רבים מהם אינם מפקידים, כנדרש, את הנשק שלהם בתום יום העבודה. חלק גדול מהנשים שנרצחות כל שנה, נרצחות בנשק זה.
"בישראל מדברים הרבה על ביטחון. אבל על איזה ביטחון מדברים? על ביטחון מול האויב החיצוני. אבל מה זה ביטחון בשביל אישה? תחושת הביטחון עבור נשים וילדים, שונה מהביטחון עליו מדברים ב-'משרד הביטחון'".
המשמעות היא, מסכמת גור–זיו, שבמאבק נגד אלימות כלפי נשים, אי אפשר להתעלם מהמצב הפוליטי. אם רוצים לחיות בחברה לא אלימה, צריך חברה של שלום ולא של מלחמה.
לרכישת ספרה החדש של גור–זיו:
http://tinyurl.com/feministpedagogy
