ביום האישה, 8 במרס, חיוני להפנות את המבט למצבו העדכני של מאבק הנשים לשוויון אמיתי בחברה. אם תשאלו את הגבר הממוצע, הוא יטען כי המאבק הפמיניסטי עצום, מנצח, מוגזם ואף מגוחך. הגיחוך, אפוא, ייראה על פניו גם אם לא ישתמש במילה המדויקת. ואילו הנשים מרגישות תקועות במציאות שלא חדלה להפלותן, והממסגרת אותן בתפקידים מוגבלים הנוחים לחברה הגברית. ואם לא די בכך, נאמר להן  כי "התקדמו יפה כל כך", ולכן לא קיימת כל סיבה להמשך המאבק על חייהן, מקומן, מעמדן, ביטחונן וייצוגן.

לפני שש שנים צעדה התנועה הפמיניסטית הליברלית והמערבית צעד גדול קדימה עם הולדת תנועת "מי טו". זו הציפה על פני השטח את ההטרדות, הביזוי והניצול המיניים על כל גווניהם. הרשת החברתית שימשה מצע הולם להפצתן ההמונית של עשרות אלפי עדויות נשים מכל רחבי העולם. כך, כמו באבחת חרב, כבר אי-אפשר לטאטא את התופעה מתחת לשטיח.

המחאה נפוצה ברחבי העולם, והשפעתה חלחלה לכל תחומי המרחב הציבורי. זו שינתה לחלוטין את צורת השיח על עוולות מיניות בתקשורת ובשיח הציבורי. נשים הפכו מוגנות מעט יותר, אך הגברים, ככל קבוצה שלטת, לא נוהגים לקבל שינויים כאלה בטבעיות.

"מי טו" והנורמליזציה של חשיפת עוולות מיניות גררו לא מעט בעיות: למשל, העדר מנגנון בירור עובדתי   ואובייקטיבי;  והעדר תקנים   למיצוי דין,   לתיקון ולשיקום. התקפות  קשות  על  קורבנות  ותביעות השתקה של תוקפים נגד קורבנותיהם נפוצות ברבים.

בעיות אלה נובעות בין היתר מאימוץ הרשת החברתית בתור "הקריאה בכיכר העיר" וכתחליף למערכות צדק שאינן מתפקדות בנושאים אלה. גם בישראל, הטיפול הפלילי בעוולות מיניות הוא לרוב אכזרי כלפי הנשים הנפגעות. התהליך גם מקל באופן בלתי סביר בעונשים המוטלים על התוקפים, המנצלים והמבזים. הסנקציה הפלילית המעטה העניקה לסנקציה הציבורית, המתאפשרת הודות לפעילות ברשתות החברתיות, מעמד של פתרון עיקרי עבור תנועת הנשים.

בתקשורת מציגים לא אחת את דרך הפעולה של "מי טו" כהשגת גבול מצד הנשים, וכמתקפה נקמנית ובלתי הגיונית כלפי גברים שפגעו בנשים. אמצעים שנקטה התנועה כונו "ג'יהאד" וחשיפת עוולות כונתה "מעשה לינץ'". קשה שלא לגחך על כך שבמציאות בה נתונה המשטרה בידיים גבריות ומגלה סלחנות כלפי גברים שתוקפים, אונסים, מנצלים ומבזים נשים, פעולת התלונה על העוול היא זו המכונה לינץ'.

גם במרחב הפוליטי, ביקורת שמותחות נשים על פרקטיקות המדירות, מפלות, מקטינות או פוגעות בנשים נענית בקריאות שבר וזעזוע. נדמה, כי בכל נושא אחר דווקא מותר להתווכח, אך כאשר הפן המגדרי נוסף, הביקורת בלתי לגיטימית. גם היום, קיים תת-ייצוג של נשים בזירה הפוליטית (גם במק"י ובחד"ש).

אלה המפגינים חוסר סבלנות כלפי נשים המעידות על עוולות שחוו כמו גם אלה המנידים בראשיהם והמגלגלים את עיניהם, מנסים בכל כוחם להציג את הנשים כקטנות, כהיסטריות, כלא הגיוניות וככאלה שאין לקחת את טענותיהן ברצינות. לעומת קהלים אחרים הנאבקים באפליה ובדיכוי, הנשים הן רוב בחברה למרות שהיחס אליהן הוא כאל מיעוט. הזלזול הוא גם התנשאות: האישה הקטנה והחמודה כבר קיבלה זכות הצבעה וגם יוצאת לעבוד – אז מדוע היא ממשיכה להתלונן?

בפועל, נרשמה עליה בהיקף רצח נשים בישראל: בשנה שעברה, עלה ב-50% מספר הנרצחות לעומת קודמתה. פערי השכר בין גברים לנשים נותרו גבוהים ומרבית הבכירים הם גברים. מעט מאוד נשים שותפות בתהליכי קבלת ההחלטות במשק, הן במגזר הפרטי והן בזה הציבורי. בממשלת נתניהו-בן גביר ישנן רק חמש נשים שרות ואישה אחת בלבד מכהנת כמנכ"ל  במשרד ממשלתי.

הנשים והמבנה הפטריארכלי

המבנה הפטריארכלי, השמרני והמסורתי של החברה פועל ללא הרף, גם מאחורי הקלעים, ומשפיע על מעמדן ועל האפשרויות הפתוחות בפניהן. הוא מערער את תחושת הביטחון האישי שלהן: חלק משמעותי מהאלימות כלפי נשים הוא אמצעי ענישה על העצמאות שהן מגלות בחייהן, בניגוד לעמדות בני זוגן או משפחותיהן. הוא ממסד את אפליית הנשים  גם בתעסוקה: נשים מוסללות לתפקידים "טיפוליים", התואמים את תפקידן המסורתי כעקרות בית, ונחסמת בפניהן הגישה לתפקידי הנהגה וקבלת החלטות.

המודל החברתי המסורתי והשמרני ממשטר גם את דימוי גופן בגבולות אידיאל יופי המסב לא אחת סבל רב. מיניותן ממשיכה להיות ממוסגרת כאובייקט של תשוקה גברית. בגופי אכיפה כגון משטרה ובתי משפט, וגם בספרי לימוד ובתקשורת ההמונים, רווחת התפיסה שהאישה אחראית, או לפחות תורמת לאלימות כלפיה: האישה יצאה מהבית בלבוש מגרה והיא זו שבילתה לבדה בלילה או הסכימה לפגישה. על כן, עליה להיענש ולהיוותר חסרת הגנה – אובייקט שמותר לתפוס, לנצל ולבזות ללא השלכות.

הנשים ברובן מנהלות את חייהן בחברות מסורתיות.  חלוקת התפקידים המסורתית בין גברים לנשים נתפסת בהן עדיין כטבעית.  עדיין רווחת הציפיה מנשים להיות האחראיות לתחום הפרטי, שעה שגברים חולשים על הזירה הציבורית.

מתעקשות שלא לשתוק

מאבקי הנשים נגד אפלייתן לרעה החלו עוד במחצית המאה ה-19 ונמשכים מאז. למאבק מצטרפות נשים ממגזרים שונים. הדוגמא הבולטת לכך בשנים האחרונות היא זו של נשים חרדיות הנאבקות על מימוש זכותן לייצג את החברה שעמה הן נמנות. נשים חילוניות וגם דתיות נאבקות בממסד הדתי האורתודוקסי. המוחק את הנשים מכל תחומי המרחב הציבורי – החל בשירת נשים באירועים רשמיים וכלה בתפילה במקומות קדושים.

בדצמבר 2018, בתגובה להצטברות מקרים של רצח נשים, הכריזו ארגוני נשים בארץ על שביתת מחאה. רבבות נשים וגברים נטלו חלק באירועים שאורגנו באותו יום בערים הגדולות, באוניברסיטאות ובצמתים ברחבי הארץ.

נושא שוויון האישה הוא מרכיב חשוב גם במאבקים ההמוניים הנוכחיים להגנת המרחב הדמוקרטי, נגד עריצות ההון והשלטון ונגד הכפייה הדתית. עם זאת, בכל המאבקים הללו הנשים עודן נמצאות למטה. בחברה הישראלית, הגברים הם אלה ששולטים בפוליטיקה, בהון, בדת, וגם בארגוני העובדים. הביקורת הנשית על השלטון הגברי נמתחת לאורך תחומי החיים השונים, אך בכל הזדמנות נאמר להן שמוטב להן לשתוק.

אך הנשים מתעקשות שלא לשתוק. חיוני להיאבק ולומר את האמת, גם כשהיא לא נעימה, וגם כשעצם אמירתה עלולה לפגוע בנשים. אם הנשים ימשיכו לשתוק, הן לא יישארו במקומן, אלא יחזרו לאחור.