ב-29 באפריל 1970 נשלח מכתב השמיניסטים הראשון לראש הממשלה גולדה מאיר. על המכתב חתמו 58 תלמידי תיכון, רובם תושבי ירושלים, ראשון-לציון ותל-אביב בו כתבו תלמידי: "אנו, החתומים מטה, תלמידי תיכון לפני גיוסם לצה"ל, אחרי שהממשלה דחתה את הסיכוי לשלום על-ידי דחיית נסיעתו של הד"ר נחום גולדמן, איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הסיסמא אין ברירה".

"פרשת גולדמן" הסעירה את התקשורת העולמית ואת הציבור הישראלי מאז התפרסמה בחודש אפריל 1970. מדובר ביוזמה למפגש בין נחום גולדמן, שעמד בראש ההסתדרות הציונית העולמית לבין גמאל עבד אל נאצר, זאת ביוזמת נשיא מצרים. גולדמן פנה לממשלת ישראל בבקשה להכיר בנסיעתו, על מנת לקדם את השלום הישראלי-מצרי ולהפסיק את מלחמת ההתשה. מאיר התנגדה לנסיעה – "אם גולדמן ונאצר יעשו שלום – אז יהיה שלום בין גולדמן לנאצר", אמרה. דחיית היוזמה נתפסה בקרב חלק מהציבור הישראלי ובהם חותמי מכתב השמיניסטים כדחיית הסיכוי לשלום.

שמואל שם-טוב (שאביו, ויקטור שם-טוב, היה שר בממשלה מטעם מפ"ם), מיוזמי המכתב, הסביר לשר החינוך יגאל אלון את פנייתם של כותבי המכתב לממשלה: "אנו חושבים שהממשלה אינה מספיק אקטיבית, היא נמצאת רוב הזמן בעמדה פסיבית, בעמדה שאינה יוזמת, בעמדה שמקבלת יוזמות. אנו חושבים שאנו צריכים להגיע באיזו שהיא דרך לשינוי הסטטוס-קוו הקיים". כותבי המכתב הדגישו מספר פעמים כי פרשת גולדמן לא היתה אלא "עיתוי מתאים לבטא את מורת הרוח" שהייתה עוד קודם לכן. מכתב השמיניסטים הוביל למכתבים רבים למערכת, למספר רב של מכתבים שתקפו את החותמים ואף של תלמידי תיכון אשר הכריזו שמתנגדים למכתב ולמספר מאמרי דעה שצידדו בכיבוש ובעמדות הניציות של שלטון מפא"י.

התגובות על מכתב השמיניסטים "הוצמדו" למספר נושאים אחרים אשר היו במרכזו של דיון ציבורי באותם ימים: דיונים על המחזה "מלכת אמבטיה", צמיחת ארגוני השמאל העקבי באירופה ובארצות הברית, ותלונות על "מצב הנוער". בנוסף לתגובה הציבורית התקשורתית, ימים ספורים לאחר פרסום המכתב זומנו החותמים לפגישה עם שר החינוך יגאל אלון, פגישה שהתקיימה לבסוף ב-5 במאי 1970 הסיבה לפרסום הגדול שלו זכה המכתב מופיעה במכתב עצמו: היותם של הכותבים תלמידי תיכון "לפני גיוסם לצה"ל".

יצוין שמכתב השמיניסטים הראשון לא היה מכתב סרבנות, וחותמי המכתב השקיעו מאמץ רב כדי להדגיש כי ישרתו בצבא בכל תפקיד, ורצוי בתפקידי לוחמים. יחד עם זאת, ברור שכותבי המכתב מודעים לכוחם הפוליטי הגדול כצעירים העומדים בפני גיוס לצבא. בפגישה עם שר החינוך אמר שם-טוב: "אדוני השר, אתה חושב שאנו בתור תלמידים עדיף לנו לשרת בתעלה, או במקום אחר, בשעה שיש לנו ספק, ולו גם הקל שבקלים, שמדינת ישראל החמיצה הזדמנות, לא עשתה הכל בשביל השלום?".

כמו כן, בעקבות פרשת גולדמן, השמיניסטים הציגו סייג לגישת ה"אין ברירה" שרווחה בממשלה ובציבור היהודי. לכן, מנסחי המכתב כתבו את המשפט החשוב: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הסיסמא אין ברירה".

לאחר מכתב השמיניסטים בשנת 1970, נשלחו מכתבים נוספים לממשלת ישראל מטעם תלמידי תיכון בנשים 1978, 1979, 1987, 2001, 2005, 2008, 2009, 2014 ומדי שנה עד לשנה שעברה. יצוין שמאז המכתב שנשלח ב-1979 כל מכתבי השמיניסטים כוללים הקריאה לסרב לשרת בשטחים הפלסטינים הכבושים.