מהנתונים שמפרסם משרד הבריאות, אפשר להסיק אחת משתי מסקנות: או שהחברה הערבית פיתחה עמידות בפני נגיף הקורונה, או שהיא מתמודדת עם אבחון חסר ועם הזנחה מצד מערכת הבריאות ומצד דרג קבלת ההחלטות. מספר החולים הערבים ממשיך לעלות בקצב גבוה יחסית (כ-500 חולים נכון לרגע כתיבת שורות אלה), אולם שיעור הנבדקים הערבים נמוך משמעותית משיעורם באוכלוסייה. מצב זה עלול להצביע על תחלואה שאינה מאובחנת. אפשר לנחש איזה אסון עלול ליפול לפתחה של החברה הערבית, הנערכת לחודש הרמדאן.
בעוד שמחלת הקורונה היא "של כל אזרחיה", מערכת הבריאות בישראל היא יותר לאזרחיה היהודים ופחות לאזרחיה הערבים. מאז תחילת המשבר, לא קיבלה החברה הערבית ועדיין אינה מקבלת מענה הולם – בריאותי, חברתי וכלכלי. מקבלי ההחלטות, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, הפקירו אותנו לגורלנו.
האם זה מפתיע שמי שלאחר הבחירות מחק את הרשימה המשותפת מלוחות החישובים שלו, מתעלם גם כעת, בשעת חירום, מ-20% מהאזרחים? כחמישית מהרופאים ומהרופאות הם ערבים, וכך גם כרבע מהאחים והאחיות וכמחצית מהרוקחים ומהרוקחות. למרות זאת אין ייצוג ערבי בדרג קבלת ההחלטות לגבי המשבר. הממשלה גם לא נאותה להקים בצדה גוף מקצועי ערבי שיוביל את ענייני הבריאות ואת היציאה מהמשבר בחברה הערבית.
היישובים הערביים סובלים מפער תהומי בכל הקשור בשירותי בריאות. מעולם לא נבנה בית חולים ממשלתי ביישוב ערבי, ואילו שלושת בתי החולים בנצרת, שאינם זוכים בתקצוב פיתוח ממשלתי, סובלים מחנק תקציבי וממחסור במיכשור רפואי הולם, למרות התפקיד הייחודי החשוב שהם ממלאים
בהגנה על בריאות הציבור. קופות החולים כשלו בהספקת שירותי בריאות שוויוניים, וגם מד"א לא הנגיש את שירותיו ליישובים הערביים. אני עדיין זוכר שהופניתי לפני כשנתיים לחדרה לצילום אולטרה–סאונד, כאילו שמדובר בציוד צבאי שלא מתירים להחזיק באום אל–פחם.
במונחים של בריאות הציבור, החברה הערבית סובלת ממצב חברתי–כלכלי ירוד, אולי הקשה ביותר בקרב אזרחי המדינה, משיעור גבוה של מחלות כרוניות, מאחוזי מעשנים גבוהים ומהיעדר תשתיות חיוניות. נתונים אלה מציבים את האזרחים הערבים בסיכון. מצב זה דורש מאמץ יתר מצד הרשויות והשקעה מוגברת בתשתיות ביישובים הערביים. אך הפערים בין המאמצים שמשקיעות הרשויות בחברה הערבית לעומת החברה היהודית רק גדלים והולכים.
המאמץ "לשטח את העקומה" לא יתאפשר "בניכוי האזרחים הערבים", כפי שנתניהו ונערי האוצר מרבים לומר ועוד לטפוח לעצמם על השכם בהקשרים כלכליים וחברתיים שונים. מיעוט הבדיקות בחברה הערבית מעורר חששות כבדים אצלנו בכל הקשור באיתור חולים ובבלימת התפשטות הנגיף, וייתכן שהחברה הערבית טרם הגיעה לשיא המחלה. תסריטי האימים שאנחנו, בהנהגת הציבור הערבי, מתריעים מפניהם – עלולים להתממש. בעקבות כך נערכנו והקמנו ועד חירום ארצי בהובלת ועדת המעקב, וביישובים הערביים ניכרות יוזמות מרשימות של סיוע לנזקקים ושל תמיכה במוחלשים. אבל אסור זה יהיה תחליף לפעולות הרשויות.
ישנו גם פער בפרסומים על אודות משבר הקורונה בערבית. הנגשת המידע בשפה הערבית (למשל, הנחיות כלליות להגנה מהנגיף, או מסלולי חולים מאומתים) החלה שבועיים לאחר שהמשבר כבר היה בעיצומו, ועד היום לוקה המידע הזה בחסר. משרד הבריאות אפילו נמנע מפרסום כל נתון על מספר החולים בחברה הערבית עד סוף חודש מארס.
בל נשכח כי משבר הקורונה הוא גם משבר חברתי וכלכלי. להשלכות ההרסניות של האבטלה ההמונית ניחשף ככל שהזמן יעבור. בינתיים, אנו רואים כיצד רבבות תלמידים וסטודנטים ערבים הפסיקו למעשה להיות חלק ממערכת החינוך. ליותר משליש מהתלמידים הערבים אין גישה למחשב או לאינטרנט והם אינם יכולים להשתתף בלמידה מרחוק. לפי נתוני ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, נפגעה אנושות יכולתם של יותר מ-120 אלף תלמידים ללמוד. במקום לספק להם לאלתר ציוד טכנולוגי ללמידה מרחוק, משרד החינות מתעלם מהם. זאת ועוד, סטודנטים וצעירים ערבים רבים, שאיבדו את פרנסתם גילו כי אינם זכאים לדמי אבטלה מפני שהחוק קובע שהגיל המינימלי לקבלת דמי אבטלה הוא 20 שנה.
אי השוויון בין ערבים ליהודים לא נולד עם משבר הקורונה, כמובן. אך בזמני משבר, זועק אי השוויון ומתגלה במלוא כיעורו. משבר הקורונה מספק לנו את היכולת להביט בממדיו העצומים, גם אלה שלרוב סמויים מן העין. גם היום, בצל המשבר, אנו שבים ודורשים שוויון מלא בכל תחומי החיים. לא נקבל מצב בו הציבור הערבי ישלם מחיר כבד על ההזנחה ארוכת השנים. אנו ממשיכים בימים אלה להיאבק לשירותי בריאות ראויים ונגד ההדרה הנמשכת, מפני שחיי רבים מוטלים על הכף.
יוסף ג'בארין
