ח"כ חנין משיב למאמר של באסל גטאס: איך ניאבק נגד סכנת הפשיזם

ב-3 ביולי פרסם חבר הכנסת לשעבר באסל גטאס מאמר ביקורת חריף על עמדותיהן של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ושל החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש), ועל ראש הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה. המאמר מעלה טענות רבות, וכולל גם ביקורות אישיות. לי אין כוונה להיגרר לוויכוח אישי עם חבר הכנסת לשעבר באסל גטאס. אינני מתכוון לענות לו באותה מטבע של ביקורת אישית על ההתנהלות שלו בעניינים שונים.

2017-07-17_200513

מה שבכוונתי לעשות כאן, הוא להתייחס לנושא עקרוני שנמצא ביסוד הביקורת של גטאס. והכוונה היא לשאלת היסוד: איך אנחנו מנתחים את המצב בארץ? ואיך אנחנו חושבים שנכון וצריך להתמודד עם הסכנות שנוצרו? אחד המרכיבים החשובים בניתוח שלנו של המציאות בישראל קשור לאיום הפאשיסטי הקיים במציאות הזו. כשאנחנו משתמשים בביטוי "פשיזם", אנחנו לא משתמשים בו כסיסמא פוליטית ריקה, וגם לא משתמשים בו כדבר שמטרתו להפחיד או להסעיר את הציבור אליו אנחנו פונים. אנחנו משתמשים בביטוי הזה כיוון שהוא מבטא ניתוח מסוים.

כשאנחנו מדברים על סכנת פשיזם בישראל, אנחנו לא חושבים שאנחנו מגזימים. אנחנו חושבים שישראל נמצאת במצב שבו המערכת השלטונית איננה מסוגלת עוד להתמודד עם הסתירות שהמדיניות שלה מייצרת. במצב הזה נוצר אובדן שיווי משקל פנימי, שמחולל סכנה של כינון שיווי משקל חדש, מחוץ למרחב הדמוקרטי. בשנים האחרונות מתרחשות כאן התפתחויות מסוכנות מאוד. הנהגת הימין שבשלטון מאמצת עמדות אנטידמוקרטיות מובהקות. בעשור האחרון, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, בנימין נתניהו ראש הממשלה ומנהיג הליכוד בוחר בהסתה גזענית נגד האוכלוסייה הערבית והנהגתה הפוליטית כמרכיב מרכזי באסטרטגיה שלו. הגזענות מטפטפת מלמעלה, מצמרת השלטון בישראל, ומרעילה בהדרגה ציבורים רחבים. ההצטברות המסוכנת שמתלקחת בצורה דרמטית ברגעים של משבר, דוגמת ההתפרצות הפאשיסטית שהתרחשה בקיץ 2014, בימי מלחמת עזה האחרונה.

לפיכך, אסור לאף אחד מאיתנו להמעיט בחומרת הסכנה. אנחנו חייבים להבין את כובד האחריות שמונח על כתפינו, הן במאבק הכללי בתוך החברה בישראל והן ביחס למקומה של האוכלוסייה הערבית, שהיא יעד מרכזי למתקפה הימנית. מדאיגה אותנו גם היחלשות החסמים שבעבר ידעו לאזן מגמות מסוכנות. בית המשפט העליון מותקף מבחוץ ונחלש מבפנים. התקשורת מפורקת, ובחלקה עוברת תהליכים של השתלטות עוינת עלידי נאמני השלטון. המתקפה לא פוסחת על האוניברסיטאות ועל ארגוני החברה האזרחית. 

מדאיג גם מה שקורה במפלגות המרכז הפוליטי. מפלגות כמו "יש עתיד" ומפלגת העבודה נסחפות גם הן, לעיתים, בגל העכור. ההתנהלות שלהן היא אופורטוניסטית. הן אינן מוכנות להיאבק על עקרונות, אלא הן מחפשות להתאים את עצמן למה שנדמה להן כעמדות רווחות בדעת הקהל. ולכן, כשדעת הקהל מתלהמת ימינה גם מפלגות המרכז נסחפות ימינה. והתוצאה היא שמהלכים אנטידמוקרטיים מסוכנים מקודמים לעתים בהסכמה פוליטית רחבה.

כיצד ניתחה מק"י את המצב?

המצב הזה מטיל עלינו אחריות מיוחדת. אבל ברור לנו שלבדנו לא נוכל לבלום את הסכנות ולהתמודד עם האתגר הגדול. הניתוח הזה הוא שהוביל את מק"י בוועידתה האחרונה למסקנה שדרוש ליצור כאן מחנה דמוקרטי רחב, של התנגדות למגמות הפאשיסטיות ושל מאבק לכיוון אחר, של שלום ושוויון. אלה הן הנקודות העיקריות של הניתוח של מק"י בוועידתה ה-27:

"השאלה מי יבודד את מי, הופכת להיות רלוונטית מאוד. בהקשר זה קיימות שתי אפשרויות בסיסיות: או שהימין הישראלי הטרנספריסטייצליח לבודד את השמאל ואת האוכלוסייה הערבית, או שהכוחות הדמוקרטיים יצליחו לבודד את הימין'. המהלכים שמנהלים הממסד ומפלגות הימין הקיצוני נגד המרחב הדמוקרטי בישראל הם דרמטיים. איננו מזלזלים בסכנה זו, אבל איננו גם מזדרזים להרים ידיים מולה, משום שאיננו ממעיטים באפשרויות המאבק. בקרב הציבור היהודי והערבי בארץ קיימים כוחות מגוונים שאפשר לגייס אותם למערכה דמוקרטית. התנועה הקומוניסטית צברה ניסיון עשיר במאבק נגד הפשיזם. הניסיון הזה מלמד שכאשר פועלים בעקביות ובעוד מועד להקמתה של חזית אנטיפאשיסטית רחבה – ניתן לבודד ולהביס את הפשיסטים".

"האתגר שמפלגתו הקומוניסטית מציבה בפני עצמה ובפני הציבור היהודי והערבי הוא – להדוף את סכנות הפשיזם עכשיו בדרך של בנייה של חזית עממית אנטיפאשיסטית יהודיתערבית רחבה, בשותפות של כל הכוחות האנטיפאשיסטיים ועל בסיס קו פוליטי נכון. המערכה נגד הסכנה הפאשיסטית בישראל איננה סוגיה טקטית קצרתטווח, אלא שאלה אסטרטגית מרכזית. השקפת העולם המהפכנית והמסורת הקומוניסטית מטילות על מק"י אחריות גדולה ותפקיד מרכזי במערכה חיונית זו".

"אחדות הפעולה הדרושה הזו איינה רשימה משותפת לבחירות, אלא מחנה דמוקרטי גדול של עמידה יהודיתערבית משותפת מול הסכנה, של יהודים וערבים המסרבים להיכנע לייאוש שמנסה הימין לזרוע. המחנה הדמוקרטי צריך להתבטא בשותפות בפעילות בשטח ובמוסדות הציבוריים, תוך איחוד כוחות ממגוון מקומות, תנועות, ארגונים ומפלגות. אחדות הפעולה תכנס יחד אנשים רבים החשים כי נותרו לבדם, נוכח השחיקה המסוכנת במרחב הדמוקרטי, נוכח המתקפה על חופש הביטוי והמחאה, ונוכח ניסיונות ההשתקה וההדרה. המחנה הדמוקרטי צריך ליזום ולהוביל שיתופי פעולה המוניים מול יוזמות פאשיסטיות ואנטידמוקרטיות".

"ויכוח עם יריבים פוליטיים ורעיוניים הוא תמיד חיוני ונמשיך לנהל אותו, אך למדנו מהניסיון כי במצב של סכנה פאשיסטית – חשוב למקד את עיקר המתקפה באלה המטפחים את האיום הפאשיסטי ובאלה שסוללים לו את הדרך, ולא בכוחות פוליטיים קרובים יחסית אלינו או בכאלה הנמצאים במרכז הליברלי של המפה הפוליטית. מול הסכנה הפאשיסטית צריך לגבש שיתופיפעולה רחבים ביותר".

"משנת 1948 מובילים הקומוניסטים את היצמדות האוכלוסייה הערבית במולדתה. ההיצמדות אינה רק הישארות פיזית במדינת ישראל, אלא גם עמדה פוליטית – גיוס האוכלוסייה הערבית להתייצב במלוא קומתה ככוח דמוקרטי במאבק הפוליטי והחברתי המתנהל בתוכה. תפקידנו במאבק נגד מזימת הטרנספר הפוליטי של האזרחים הערבים החוצה מהזירה הפוליטית הישראלית נעשה חיוני עוד יותר נוכח התחזקות הימין הגזעני ומול תופעות של ייאוש בקרב האוכלוסייה הערבית, המובילות להסתגרות לאומית אשר מבטאת נסיגה מהמערכה על דמותה של החברה בישראל".

"על מק"י מוטלת האחריות הגדולה להמשיך ולהוביל את האוכלוסייה הערבית למערכה ציבורית אמיצה, אחראית ומגייסת, שתבטיח את עתידה כמיעוט לאומי ואת אזרחותה השווה. מערכה כזאת תכשיל את הניסיונות לבודד פוליטית את האוכלוסייה הערבית ותממש את הפוטנציאל שלה ככוח דמוקרטי משמעותי בחברה בישראל".

"הניסיון בישראל לימד אותנו, כי שיתופי פעולה ציבוריים להגנת המרחב הדמוקרטי היו אפקטיביים כאשר הצלחנו לשלב פעולה בכנסת עם התארגנות מחוץ לה. כך למשל, הפעולה בכנסת לאחר שתוגברה בלחץ מההפגנות ברחוב, הצליחה לבלום את הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית לארגוני השמאל. לעומת זאת, המערכה נגד העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת נחלה כישלון – למרות שיתוף פעולה מרשים וחסר תקדים בתוך הכנסת, בין כל סיעות האופוזיציה – שכן מערכה זו לא לוותה בהתנגדות ציבורית מאורגנת. מניסיון זה אנחנו למדים, שעלינו לשלב בשיטתיות את שיתוף הפעולה הדמוקרטי הרחב בכנסת ומחוצה לה".

הניסיון של תנועת "עומדים ביחד"

עד כאן הניתוחים של ועידת מק"י. מאז נכתבו הדברים, אפשר בהחלט לראות התחלות של התפתחות חיובית בכיוון הזה. בהקשר הזה בולטת מאוד ההתפתחות של תנועת "עומדים ביחד", שגם אותה תוקף באסל גטאס במאמרו. שלא כמו שכותב גטאס, תנועת "עומדים ביחד" לא הוקמה עלידי חד"ש או מטעמה. במקור היא נוצרה מתוך מאבקי הרחוב נגד ההשתוללות הגזענית ברחובות ירושלים בסתיו 2015. ההפגנה הראשונה שיזמה ההתארגנות התקיימה ב-17 באוקטובר 2015 וצעדה בירושלים המערבית, אל מול התקפות של ביריוני להב"ה הכהניסטיים. כאלפיים מפגינים יהודים וערבים השתתפו במפגן מחאה חשוב זה, שכוון הן נגד ההסלמה האלימה בשטחים הכבושים, נגד הירי חסר ההבחנה בצעירים פלסטינים וגל המעצרים המינהליים, והן נגד העלייה במפלס הגזענות בתוך ישראל עצמה, נגד ההסתה של השרים וחברי הכנסת של הימין נגד הציבור הערבי, שהובילה לתקיפות גזעניות של אזרחים ערבים.

התנועה התרחבה במהירות גם מחוץ לירושלים וקיימים לה מעגלי פעילות באזורים שונים בארץ. הצורך בעמידה משותפת של יהודים וערבים נגד הכיבוש והגזענות ובעד סדר יום אחר לחברה, בעד סדר יום שיציב את השאלות האמיתיות של שלום, שוויון וצדק חברתי במרכז העיסוק – הוא צורך שקיים בכל זירות החברה שלנו. מאז הקמת "עומדים ביחד", התנועה התבלטה בהפגנות ופעולות רבות, הן נגד הכיבוש, הן להגנת המרחב הדמוקרטי, הן נגד הגזענות כלפי האזרחים הערבים, והן בעד צדק חברתי וזכויות עובדים. כזו הייתה, למשל, הפגנת האלפים בדצמבר 2015 להגנת "שוברים שתיקה" ו-"בצלם", מול קמפיין ההסתה של ארגון "אם תרצו". כזו הייתה גם הפגנת האלפים שהתקיימה לפני חמישה חודשים בתלאביב, במחאה על הריסות הבתים בכפר הערביהבדואי הבלתימוכר אום אלחיראן בנגב, נגד הירי הקטלני במורה יעקוב מוסא אבו אלקיעאן, ובהפניית אצבע מאשימה כלפי השר גלעד ארדן. בכל חודש התנועה מארגנת הפגנות ישראליותפלסטיניות במחסום המנהרות, ליד בית ג'אלה, בגדה המערבית הכבושה, תחת הכותרת "צעדות החופש".

תנועה כזאת לא באה במקום מפלגה, ולא מנסה לייצר רשימה לבחירות לכנסת. המשמעות והתרומה של תנועה כזו נמצאת בכך שהיא עושה בדיוק את מה שחסר. היא מפעילה את האנשים הרבים שאינם חברים במפלגות או בעמותות, ושכיום אולי לא מעוניינים להצטרף למפלגה או לעמותה, ומאפשרת להם לפעול באופן קולקטיבי, להשמיע קול, ולקחת חלק בפעולות שיש להן אפקטיביות בשדה החברתי והפוליטי. לדעתנו, תנועה כזו היא חיונית, בדיוק מכיוון שאנחנו משוכנעים שבלי התגייסות עממית מלמטה, אי אפשר יהיה לבלום את הסכנות הקיימות. בלי התגייסות עממית מלמטה, אי אפשר יהיה ליצור תמיכה מספיק חזקה לעמדות שמאליות ולבנות התנגדות ליוזמות אנטידמוקרטיות וימניות. בלי לחץ מלמטה אי אפשר להפעיל לחץ מתקדם על מפלגות המרכז.

בניית תנועה עממית למאבק ברחוב היא מהלך שלא מחליף אלא משלים את המהלך של שיתופי פעולה פרלמנטריים. אנחנו בהחלט בעד שיתופי פעולה לגבי נושאים מוסכמים גם בתוך הכנסת, עם כוחות שהם בעמדות אחרות משלנו. כשיש לנו הסכמה עם מישהו על סוגיה מסוימת, אז אנחנו יכולים להיאבק ביחד איתו למען הסוגיה הזו. למשל, שיתופי הפעולה שסיעתנו בכנסת ידעה לייצר במרוצת השנים גם עם חברי כנסת מסיעות אחרות בשאלת הכפרים הערביםהבדואים הבלתימוכרים בנגב. אין דרך לפעול בתוך הכנסת אלא עם אנשים שהם בעמדות שונות. אבל, כמובן, ששיתוף הפעולה בתוך הכנסת הוא רק חלק ממה שצריך לעשות, והמערכה החשובה היא בניית הכוחות ברחוב, מחוץ לכנסת, במאבקים עממיים ובתנועות עממיות.

עמדתה ההיסטורית של מק"י הייתה לקרוא תמיד לאוכלוסייה הערבית לא להתבדל, אלא לקחת חלק פעיל במערכה. הניתוח שלנו קובע כי דווקא האפליה נגד האוכלוסייה הערבית גורמת לה להיות פוטנציאל של כוח דמוקרטי, בעל משקל מכריע במאבק לשינוי החברה. לא התבדלות, לא יציאה החוצה, לא התנתקות מאנשים שהם יחסית קרובים יותר לעמדות דמוקרטיות. במקום זאת, דרכה ההיסטורית של מק"י תמיד הייתה מציאת דרכים לשיתופי פעולה על נושאים מוסכמים, במטרה להיאבק על דרך אחרת לחברה. זו העמדה ההיסטורית וזה גם האתגר האקטואלי.

המאמר פורסם בסוף השבוע האחרון (14.7) בעיתון "אל אתיחאד".

תקציר יתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב.