חד"ש – הבחירה הסביבתית ביותר

נכתב על ידי אבי לוי, מנכ"ל פעולה ירוקה.

את עמדתם המדינית של רבים מהארגונים והמפלגות הפועלים למען איכות הסביבה אפשר לסכם במילות שירה הידוע של נעמי שמר: "רק עלי אין החוק משגיח / רק עלי איש אינו שומר / לו היו לי עלי גביע / אז היה מצבי אחר".

רובם בוחרים לא לנקוט עמדה בנושא הכיבוש והדיכוי המתמשך של מיליון וחצי בני אדם. מבחינת רבים מהם, נראה שאין קשר בין הפעילות האקולוגית שלהם לבין זכויות אדם. גישה כזאת הרסנית גם לסביבה, גם לחברה וגם לתנועה לאיכות הסביבה. אנשי סביבה שרוצים לשמור על עקביות חייבים להתנגד בכל הזדמנות לפתרונות של אלימות, הרג והרס – גם בתחום הטבע והנוף וגם בתחום האנושי.

מדוע מתנערים רוב פעילי הסביבה מאחריות, או מסתתרים מאחורי אמירות כוללניות בנוגע לכיבוש? הטרנד הירוק שפקד את העולם הפך גם את הפעילים הסביבתיים ל"ידידותיים לסביבה" ולא שנויים במחלוקת. אנשים רבים חושבים על פעילי הסביבה כעל "מחבקי עצים" – אנשים נחמדים שאוהבים פרחים או חיות יותר משהם אוהבים אחרים, כמו שאוהדי כדורגל או אספני בולים אוהבים את התחביבים שלהם. הדימוי הזה מוטעה ובעייתי. שמירה על איכות הסביבה היא תפיסת עולם: תפיסה של קיימות, הגורסת שעל בני האדם ללמוד לחיות בשלום ושיתוף פעולה עם סביבתם, בשיתוף פעולה פורה המועיל לכל השותפים במערכת. התפיסה שמתאימה לשמירה על יערות הגשם רלוונטית גם לשמירה על חיי אדם.

קחו למשל טענה שכל פעילי הסביבה יסכימו איתה: יחס תועלתני לסביבה – פוגע בה. התפיסה הסביבתית טוענת שבעולם שלנו אין מקום לגישה של "נצל כרצונך והשמד כשנמאס לך". אבל בישראל, כשמדובר בבני אדם מקובל יותר יחס של איפה ואיפה: ישנם בני אדם שראויים ליחס של כבוד וכאלה שלא. יש אנשים שלא נורא (ואולי אפילו רצוי) להרוג; ויש כאלה שאסור בשום אופן שייפגעו. גישה סביבתית אמיתית אינה יכולה לסבול אפליה כזאת. פעיל סביבתי אינו יכול להתעלם מכך שלבני אדם יש זכויות מעצם היותם בני אדם. פעיל סביבתי אינו יכול לטעון בהיגיון ובעקביות שלפעמים עדיף פשוט לחסל את מה (ומי) שלא נוח לנו בטווח הקצר. טענה כזו שומטת את הקרקע מתחת לרגליה של התפיסה הסביבתית.

כאשר ציפורים גרמו נזקים לשמורת החולה, נדחתה עמדת החקלאים שהציעו לחסל אותן. התפיסה הסביבתית גרסה שיש לשמור על מגוון ועל האינטרסים של כל הצדדים, גם אם הם פוגעים בכלכלה או ברווחה של בני האדם. לעומת זאת, מול פלסטינים שפוגעים בישראל (והרבבות שאינם פוגעים) נעשה שימוש בכוח פרוע וחסר היגיון, שלא יכול להוביל לפתרון בר קיימא.


בהגנה על הסביבה ובהגנה על המדינה יש להשתמש באותם אמצעים ובאותה צורת חשיבה. בישראל, "צרכי הביטחון" מצליחים בדרך כלל להשתיק כל מאבק סביבתי. ביטוי מוחשי לכך הוא המצב שבו 50% משטחי הקרקע במדינה מצויים למעשה בשליטת צה"ל. הסגידה לצבא ולביטחון מונעת לעתים מאנשי הסביבה לעמוד אפילו במשימה המסורתית של הגנה על מרחבי הטבע. מה הפלא שרוב אנשי הסביבה אינם מעזים להביע עמדה בעניינים מדיניים?

התעלמות מן היחס הלא אנושי של ישראל לפלסטינים היא טקטיקה שנועדה למשוך מספר רב של קולות או תומכים לארגון או למפלגה, אבל בטווח הארוך היא גורמת נזק לסביבה, משום שהיא מאפשרת לציבור להאמין שאין קשר בין היחס לסביבה לבין היחס לאדם באשר הוא אדם.

במפה הפוליטית היום, חד"ש היא המפלגה היחידה שמציעה עמדה עקבית של קיימות וסובלנות הן בתחום הסביבה והן בתחום החברתי והמדיני, ורואה את הקשר בין התחומים. לכן, לדעתי, הבחירה הסביבתית ביותר היום היא חד"ש.