מאת אורי וולטמן
השריפה שהשתוללה משך ימים ארוכים במפרץ חיפה, באזור שבין המכון לטיהור שפכים לבין נחל הקישון, גרמה לפליטה של מזהמים שונים, וביניהם חלקיקים העוברים בדרכי הנשימה, אשר עלולים לגרום למחלות לב וריאה. איש לא ניסה להסביר לציבור מה היו החומרים שנפלו לאוויר במהלך השריפה, אשר פגעה במתחם המפעלים הפטרו-כימיים שבאזור בתי הזיקוק לנפט (בז"ן). אולם תושבים רבים התלוננו על צריבות, הקאות, כאבי ראש, וסימפטומים אחרים של שאיפת חומרים מסוכנים.
השריפה כילתה והעלימה 30,000 קוב של פסולת מזהמת, אולם למעשה – היא עשתה הרבה יותר. היא גם כילתה והעלימה את האשליות שאולי עוד היו לנו, לפיהן מישהו בבז"ן מביא בחשבון את הצרכים ואת הבריאות של תושבי האזור, ורואה בנו יותר מאשר סתם הערת שוליים בדו"ח המאזן הכספי, דו"ח שהשורה היחידה החשובה בו היא שורת הרווח.
התקשורת שותקת
למרות העובדה שמטרופולין חיפה מהווה את ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר בצפון הארץ, ולמרות הסיכון הבריאותי העצום שהיוותה השריפה, אשר התקרבה למרחק לא רב מריכוזי חומרים דליקים, רעילים ומסרטנים – הדיווח התקשורתי היה דל ולקוני. ההסלמה הצבאית בגדה המערבית מילאה את הכותרות, והעיסוק במפגעים סביבתיים – שגם בהיעדר אירוע תקשורתי מתגלגל, אינם נהנים מהבלטה בתקשורת – נדחק לשוליים.
בתנאים אלה, העובדה שתוך זמן קצר הצליחה להתארגן הפגנה בת מאות משתתפים בצומת לב המפרץ (23.6), היא עדות לכך שיותר ויותר תושבים בחיפה וביישובי הסביבה מודעים מאי פעם לקשר שבין הסכנות הגלומות בריכוז החומרים המסוכנים והתעשיות המזהמות לבין הגידול בתחלואה במפרץ חיפה. ההפגנה הסוערת נתקלה בתגובה משטרתית לחוצה, שהובילה למעצרם של חמישה פעילים, וביניהם כותב שורות אלה. לא פחות לחוצים היו כנראה בעלי התעשיות המזהמות עצמם, ששלחו חברת אבטחה פרטית לתעד את המפגינים.
אם מבחנן של הפגנות הוא, בין היתר, בהעמדת נושאים על סדר היום הציבורי, אזי אין ספק שאותה הפגנה השיגה את מטרתה. כלי התקשורת דיווחו בהרחבה על המחאה ועל המעצרים, ולמחרת נחשף בערוץ הראשון דו"ח של המרכז הלאומי לבקרת מחלות במשרד הבריאות, ממנו עולה כי שיעור החולים בסרטן בחיפה גבוה ב-15% מאשר הממוצע הארצי. נתון זה מצטרף לנתון המדאיג לפיו חיפה מובילה באשפוז ילדים בגלל אסתמה.
העם דורש צדק סביבתי
עובדה ראויה לציון, היא שמארגני ההפגנה והפעילים שנעצרו בה הם "בוגרי" המחאה החברתית של קיץ 2011, והיו שותפים בהקמת מאהלים שונים בחיפה. מילים רבות נכתבו על מחאת האוהלים ועל השפעותיה, אבל לא נאמר די על האופן בו הצליחה לצבוע תנועות מחאה אחרות בצבעיה שלה. האופן בו סיסמאות "אדומות", בגנות שלטון הטייקונים ונגד החיבור בין הון לשלטון, נשמעו והתקבלו באופן טבעי ומתבקש בהפגנה "ירוקה", מלמדת כי נוסף להשפעותיה האחרות, המחאה החברתית חידדה – לא רק בעיני פעילים סביבתיים משופשפים, אלא גם בעיני תושבים מודאגים מן השורה – את התובנה שאת האצבע המאשימה בשאלות הסביבתיות יש להפנות כלפי מעמד כלכלי מסוים. עידן עופר, מבעלי בז"ן, אינו רק רשלן, מנותק או אטום, אלא הוא גם בעל אינטרס מובנה בהמשך המצב הקיים ובהנצחתו.
את התובנה הזו יש לתרגם כעת למדיניות פוליטית. שהרי, הזיהום והתחלואה אינם גזֵירת גורל, אלא גזִירת קופון: יש, פשוטו כמשמעו, מי שמתעשר מהזיהום בחיפה. במקום להשקיע כספים בהטמנת פסולת תעשייתית באתרים המיועדים לכך – משליכים אותה בשטחים פתוחים, או מזרימים אותה לקישון ולים. במקום להשקיע כספים בהתקנת מסננים בארובות ובעמידה בתקנים סביבתיים מחמירים – פולטים לאוויר חלקיקים מזהמים. עבור בעלי ההון המחזיקים בתעשיות המזהמות – אלה הם פתרונות זולים. אולם עבור הציבור בחיפה וביישובי האזור – זה עולה ביוקר רב. בעבר, לתאוות הבצע הזו היו קוראים "קפיטליזם חזירי". אבל בחיפה מוכת התחלואה, ראוי יותר לדבר היום על קפיטליזם סרטני.
החוקים הסביבתיים המתקדמים שחוקקה הכנסת בשנים האחרונות – ובראשם חוק המזהם-משלם וחוק אוויר נקי, שניהם בהובלת ח"כ דב חנין מחד"ש – מנסים לנתק את החיבור שבין זיהום הסביבה לבין עשיית רווחים. אולם בהיעדר אכיפה, ונוכח חוסר השקיפות וחוסר הבהירות לגבי הסיכונים הסביבתיים הטמונים בתעשיות שבמפרץ, אלה ממשיכות בינתיים לזהם ולהתעשר, להרעיל ולהרוויח.
פורסם במקור באתר "שיחה מקומית"
