הצהרתו של סרבן גיוס חדש: "אפשר לקטוף את הפרחים אך לא לעצור את האביב"

    השבוע (28.12) אמור היה ד', המסרב לשרת בצבא הכיבוש, להיכנס לתקופת מאסר בכלא הצבאי. יום לפני כליאתו, קיבל ד' מועד להתייצבות בפני ועדת מצפון, ועל כן טרם נכלא. ד' מצטרף לארבעת הסרבנים – שחר שורץ, אביתר רובין, עינת גרליץ ונוה שבתאי-לוין, שעונשם עד כה: 110, 95, 87 ו-65 ימי מחבוש, בהתאמה. את הדברים שלהלן כתב ד' לקראת סירובו, והם מובאים כלשונם ובלא עריכה:

    אכנס לכלא כי אני מסרב לשרת בצבא הישראלי. יש אנשים שיגידו שאני בוגד. האמת שמאז שעברתי לגור במדינה הזאת כנער, קיבלתי כל כך הרבה. יש כאלה שיגידו, שעכשיו שהגיע תורי לתת משהו בחזרה, ושבמה שאני עושה אני דוקר אותם בגב. אבל זה לא כזה פשוט, ואם יש לכם דקה, אספר לכם למה.

בואו למדינת העם היהודי – ודכאו עם אחר

    כמו במקרה של הרבה יהודים שהיגרו למדינה שבין הים לירדן, לא היו לי חיים פשוטים במולדת שלי. גדלתי עם משפחה מסובכת, במדינה מסובכת, ותמיד חלמתי על דרכים לברוח מאותה מציאות. לכן, כאשר הסוכנות היהודית פנתה אליי בחיוכים וכיסים מלאים, לא היססתי ללכת אחריהם.

    הם שמו אותי בפנימייה בקיבוץ, ושם הצטרפתי למלא נערים, שכמוני, הגיעו לפה מכל העולם בלי משפחותיהם. בחיים המושלמים לכאורה בקיבוץ, לימדו אותנו עברית וחינכו אותנו בנרטיב ובערכים הציוניים. בשנים האלה חייתי בבועה שבה אף פעם לא פגשתי פלסטיני, והמורים אף פעם לא דיברו על מה שבאמת קרה ב-1948 או על כל מה שקורה סביבנו גם היום. הלוואי הייתי יודע אז שלמעשה הם "חינכו" אותי להיות בור ואדיש, ולשנוא את האחר.

    אבל אחרי שעברתי לגור בירושלים, לא לקח זמן רב עד שהאשליה שבה חייתי התפרקה לגמרי. כי למרות כל המאמצים של הישראלים להסתיר את המציאות, זה בלתי אפשרי להתעלם ממאות אלפי הפלסטינים שחיים תחת דיכוי בעיר הזאת, או להחביא את חומת האפרטהייד שהייתי רואה כל יום.

    ככל שתאריך הגיוס התקרב, התגברו הקולות בראשי שאמרו לי שמשהו  לא  בסדר. אבל  להבחין  בצביעות  החברה

הישראלית לא היה דבר פשוט עבורי, כי קודם הייתי צריך להודות בכך שטעיתי כל הזמן הזה. הייתי צריך להודות בכך שכל השפע שנהניתי ממנו עד כה, נובע מגניבת האדמה של אנשים חפים מפשע ומרצח ילדים.

    להפסיק להסתכל על העולם מתוך התפיסה הפריבילגית של המעמד השולט זה תהליך קשה וכואב. הציונים שוטפים לך את המוח כדי שתחשוב שישראל נמצאת תחת סכנה קיומית, שהדרך היחידה שיהודים יכולים לחיות זה אם קיימת מדינה יהודית, והם גורמים לך לחשוב שהפלסטינים הם סוג של בני אדם נחותים וברברים, שצריך לשלוט עליהם באלימות או שאחרת הם יתמרדו וירצחו את כולנו.

אזרחים אינם רובוטים

    אבל אחרי שלמדתי את העובדות, תפיסת העולם שלי השתנתה לחלוטין. בסופו של דבר הצלחתי להשתחרר מכל הדעות הקדומות הללו ולחשוף את פניהם האמיתיים של כל המתחזים האלה שהביאו אותי לפה. הם לא באמת רצו לעזור לי, הם רק רצו את הדם היהודי שלי, הם רק רצו לפתות ילד כדי לנצל אותו ולהפוך אותו למכונת הריגה.

    אבל בתוך שכרות הכוח שלהם, ובתוך הקונספירציות שלהם, הציונים שכחו דבר חשוב מאוד. הם מתייחסים לאנשים כחפצים, הם רוצחים פלסטינים ושוטפים את המוח לילדים. הם חושבים שהם יכולים לתת לנו הוראות ושאנחנו נציית כמו רובוטים. אבל אנחנו לא רובוטים, אנחנו בני אדם! כל הטנקים והנשקים הגרעינים שלהם הם לא שווים כלום, כי הם מיותרים בהשוואה לאיום הכי גדול שלהם, האדם החושב.

    עכשיו העתיד נראה שחור. הם מתייחסים אליי כאויב וכבוגד מכיוון שאני נלחם למען זכויות האדם וסולידריות. ודווקא לי יש מזל, כי בניגוד למאות הפלסטינים שמוצאים להורג על ידי השלטון הציוני, אותי הם "רק" ישימו בכלא. אבל כל האלימות והדיכוי שלהם זה רק סימן של פחד וחולשה, כי הם מבינים שהיום שבו תגיע סוף סוף הדמוקרטיה, יהיה היום האחרון שלהם. זאת הסיבה שהם ירדפו אחרי כל אחד ואחת מאיתנו. אז בימים הקשים האלה אנחנו צריכים לזכור את המילים של פבלו נרודה: "הם יוכלו לחתוך את כל הפרחים, אבל הם לא יוכלו לעצור את האביב".