אלפים רבים ממבקשי המקלט בישראל מועסקים בענפי הבנייה, ההסעדה, הניקיון והגינון. בענפים אלה השכר נמוך, תנאי העבודה קשים ותאונות העבודה – רבות. בשוק העבודה הישראלי, העובדים שנאלצו לברוח ממדינות מוצאם בחיפוש אחר עתיד טוב יותר מנוצלים.

ממשלת הימין רודפת את מבקשי המקלט. הם אינם זוכים לסיוע ממלכתי או בינלאומי, ואיומי המעצר והגירוש אורבים בכל פינה. במציאות הקפיטליסטית הישראלית, מבקשי המקלט, בצד מהגרי העבודה והפועלים הפלסטינים מהשטחים הכבושים, מהווים את שכבת העובדים הפגיעה ביותר. כל מעסיק – מלך, וכל עובד הופך עבד.

ולפיכך, כחלק בלתי-נפרד מהמאבק נגד הגירוש, החלו פעילי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) בהסתדרות לגייס את מבקשי המקלט לשורות הארגון. זאת תוך דרישה מארגון העובדים הגדול לעמוד לצדם של הפליטים ומבקשי המקלט המועסקים במשק הישראלי.

לצערנו, הנהגת ההסתדרות בחרה שלא לבחור. או במילים אחרות: לעצום עיניים נוכח גילויי הניצול התמידיים ולהתעלם הלכה למעשה מסכנת הגירוש ההמוני המרחפת מעל לראשיהם של מבקשי המקלט.

לא כך צריכה לנהוג ההסתדרות, זו המתיימרת להיות גם תנועה חברתית בצד כובעה כאיגוד מקצועי. ההסתדרות היא התנועה החברתית הגדולה בארץ; וכגודלה, כך גודל הציפיות ממנה.

הנהגת ההסתדרות חייבת לנקוט בעמדה עקרונית מתוקף שני תפקידיה: הגנה הפליטים ועל זכותם למצוא מקלט בישראל; והגנה על השכבה המאוימת והמוחלשת ביותר של מעמד העובדים בחברה הישראלית.

למאבק נגד הגירוש חשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה. ממשלת הימין בוחרת לסכך בין עובד לעובד, ובין תושבי שכונות דרום ת"א לבין עצמם על מנת להפנות את הזעם לכיוון הלא נכון: לכיוון מבקשי המקלט ומהגרי העבודה במקום לכיוונה היא.

כך נהגו ממשלת הימין באירופה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כך נוהגות כעת ממשלות ניאו-פשיסטיות במזרח אירופה, וכך נוהג הימין הקיצוני במרכזה ובמערבה של היבשת. שנים רבות קראנו בהפגנות ה-1 במאי: "מה שטוב לפועל – טוב לישראל". הגיעה השעה לצעוק: "מה שטוב לפליט – טוב לישראל".