הגיעה אלי בפקס הזמנה ממשרד יחסי הציבור של איגוד הסופרים לערב התעוררות שיהיה בשבוע הבא ונקרא: "ברעום התותחים, האם המוזות צריכות לשתוק" נוסח המנשר מתחיל באמירה "בעוד המלחמה בדרום נמשכת, סופרי ישראל משמיעים את קולם". המשתתפים בערב המחאה הזה הם מי שחבר טוב שלי מכנה בהלצה "עשרת בני המן של השירה". רובם הם אגב משוררים בעלי שם, אבל מהליגה הזאת שיש לי ספק גדול אם המוזות באמת מבקרות אצלם, או שהם פשוט כותבים מתוך הרגל, או מתוך שעמום, או מפני שאין להם משהו טוב יותר לעשות.
טוב, לא יפה לצחוק על משוררים מסכנים שבסך הכל רוצים את טובת האנושות. אבל בתשובה לשאלה "ברעום התותחים, האם המוזות צריכות לשתוק" אני עונה: כן, תסתמו כבר. כי מה אתם יכולים כבר לחדש לנו שאנחנו לא יודעים.
אני אוהב שירה אבל מתחיל להדאיג אותי הגל החדש של סופרים ומשוררים ועיתונאים (בקיצור: אנשי רוח, יעני) שתופסים את הפוליטיקה בציציותיה כדי להציל אותה, ואגב כך כדי להציל את עצמם. הם לא שמים לב כמה הם מגוחכים וסתמיים. כמו אותו טקסט
שפירסם עמוס עוז ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי שעבר ונושא את הכותרת "ישראל חייבת להגן על אזרחיה". טקסט סתמי ובנאלי יותר מזה קשה למצוא. עד כדי כך ששאלתי חברים אם הגיליון של העיתון שאני מחזיק ביד הוא אמיתי ולא לצון שחמדו לי. כולם אישרו
באוזני שעמוס עוז אכן חתום עליו. אם כי תמיד אפשר להשאיר מקום לספק שהחתום על הטקסט המשמים והבנאלי הזה הוא מישהו אחר ששמו עמוס עוז ועובד, נגיד, בתור מוכר תחתונים בשוק הכרמל. או בעל מפעל לריצ'רצ'ים.
"ההפגזה השיטתית על אזרחים ביישובי ישראל היא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות", כך מתחיל הטקסט שכתב מחבר הרומאן "מיכאל שלי" ושקיווה לקבל השנה את פרס נובל לספרות. והוא ממשיך וכותב "מדינת ישראל חייבת להגן על אזרחיה. ברור לכל שאין לממשלת ישראל רצון להיכנס לעזה, הממשלה היתה מעדיפה להמשיך בהפסקת האש שחמאס הפר אותה ובסוף ביטל אותה. אבל סבלם של האזרחים בעוטף עזה אינו יכול להימשך".
מה שהכי נורא בטקסט הזה הוא שמרגישים באיזה כלאחר-יד הוא נוצר. מרגישים איך גם העיתון וגם עמוס עוז מודעים לזה שהשם עמוס עוז הוא מותג ולכן די בחתימת השם "עמוס עוז" כדי למשוך את העין ולא ממש חשוב מה כתוב בטקסט גופו.
מה שונה בין מה שחירתת עמוס עוז לבין מה שחושב על המצב מצביע עבודה מצוי או מצביע ליכוד או מצביע קדימה מצוי? שום הבדל. והמותג הזה עומד להיות אחד ממובילי תנועת השמאל החדשה שהתאחדה עם מרצ. אותה מרצ, שהיא המפלגה שהצבעתי בשבילה מאז הוקמה תחת השם ר"צ, והאמנתי בה וביושר שלה, בזעם שלה, בליימעכיות שלה ובשלומיאליות שלה. והנה פתאום מכניסים לי לתוכה "כוכבים", כמו העיתונאי ניצן הורוביץ. אין לי שום דבר נגד ניצן הורוביץ ואני חושב שהוא חמוד ושרמנטי, אבל משהו בו ממותג מדי, מנופח מדי, מבריק מדי. משהו שבא מלא באדרנלין הזה של עולם הטלוויזיה המסחרית, האדרנלין שעושה שתיראה תמיד מצליח כזה, עירני כזה, אמריקאי חיוני כזה, גם כאשר בתוכך בא לך להקיא מגועל על כל האנושות או סתם למות.
למה אני צריך את מרצ בצורתה המעודכנת-יעני הזאת? למה אני צריך להרגיש פראייר על כך שאתן את קולי למפלגה שתיראה כמו חנות דיוטי פרי שעל מדפיה מותגים מפורסמים? אני בטוח שעוד רבים חושבים כמוני ואינם הולכים שולל אחרי שמות נוצצים. וכל הרבים האלה ייאלצו לעזוב בצער ולחפש להם אולי מקום אחר להשליך עליו את יהבם.
לא סתם מתוך סנוביות אני ודומי לא רוצים את הדיוטי-פרי הזה. אלא מפני שזה מביש ומעציב לראות שאין בעצם אידיאולוגיה לשמאל החדש הזה, או איך שלא קוראים לו. אולי יש לו, ורק אני קצת קשה הבנה ולא מבחין בהבדלים התהומיים של האידיאולוגיה שלו
לעומת זו של העבודה ושל קדימה. אולי. אני מצדי עם מרצ גמרתי. ושכל העיתונאים האלה, שעזבו את מקומות עבודתם ועברו לפוליטיקה, שיחזרו לחורים שמהם באו, כולל החלוצה שבהם, שלי יחימוביץ, אותה יידענע, שלא ברור לי מה בכלל היא עוד עושה בפוליטיקה אחרי שהתחבקה בשעתה עם עמיר פרץ והיתה הסחבקית הכי הכי שלו, אותו פרץ ששלח בלי הנד עפעף הוראות להפציץ ולהחריב את לבנון, שלא לדבר על החיילים שלנו שנהרגו שם. תהא יחימוביץ הדוגמה למה שמצפה לנו מהורוביץ ושות' אחרי שייבחרו, אולי, למפלגותיהם השונות. הם יתברגו בתוך המנגנון, וכל הברק המזויף שיש להם בתור "רכישות חדשות" ייעלם. ובשעת מבחן הם יהיו מוגי לב בדיוק כמו כולם ולא יאמרו בקול "טעיתי. הייתי עלה תאנה מחורבן לפשעים" (כמו יחימוביץ אחרי הפאשלות של פרץ בלבנון).
עיתונאים – חיזרו לעשות מה שאתם יודעים לעשות או לתפור ריצ'רצ'ים. סופרים, במקום לפרסם מאמרים בנאליים בעיתונים, שפרו את כתיבתכם. ומשוררים – שיתקו קצת וחכו שהמוזות באמת יבקרו אצלכם ואולי אז ייצאו לכם שירים שלא יישמעו כמו נפיחות של
תותחים.
