הסרט 'סיפור רפאים': הביקורות מהללות אבל מפחיד כמה שזה רדוד

בפסטיבל "אוטופיה", שנערך החודש הוצג בסינמטק הסרט העצמאי האמריקאי, שלא יופץ באופן מסחרי בארץ, "סיפור רפאים" (A Ghost Story) של הבמאי דיוויד לאורי.הסיפור מבוסס על תבנית של סיפור אימה "קלאסי": רוח רפאים נותרת כלואה בביתה מאחר שהיא קשורה בדייריו. ב"סיפור רפאים", רוח הרפאים (קייסי אפלק) אינה מסוגלת להתרחק מהאהובה שעודה בחיים (רוני מארה). הסרט אף מקצין את הדימוי הקלאסי, ומותיר את הגיבור בסדין הלבן שעטף את גופתו בחדר המתים, עם שני חורים עבור העיניים. ממש בדומה לתחפושת המוכרת בליל כל הקדושים האמריקאי. אך "סיפור רפאים" אינו סרט אימה פשוט, כי אם כזה בעל יומרות פילוסופיות המבקש לעסוק בקשר בין אמנות לבין זמן והיסטוריה, כפי שמרמזת כותרת המשנה שלו: "הכל סביב הזמן" (It's All About The Time).

2018-01-27_171235

לפיכך, במשך רוב הסרט עומדת רוח הרפאים בשתיקה ומתבוננת בשינויים בבית, לעתים בשוטים ארוכים וחסרי תנועה; לעתים באופן השובר את רצף הזמן הלינארי במכוון. הזמן חולף, נע קדימה ואחורה, עד לרגע שבו רוח הרפאים יכולה לעזוב ולנוח על משכבה בשלום.

הביקורות בבלוגים ובעיתונים בארה"ב היללו את הסרט. למשל, דיוויד רוני ("הוליווד רפורטר") הגדיר את הסרט כך: "הגות פואטית על זמן, זיכרון וקשר רוחני, הנשארת נאמנה לכותרתה".

כיאה לסרט דל תקציב, "סיפור רפאים" מפצה על היעדר האפקטים באמצעות משחק משובח ותכנים מעוררי מחשבה. נוסף לכך, הסרט משתמש בשפה קולנועית השאולה מהקולנוע האירופי, לדוגמא אותם שוטים ארוכים וחסרי תנועה, במה שנראה כמגמה חדשה בקולנוע העצמאי האמריקאי. אפשר לראות זאת גם בסרטים נוספים, למשל "המפגש" (2016, דני ולינב) שמבקש לענות על שאלות פילוסופיות באמצעות שפה קולנועית אירופית ושבירה של מוסכמות בקולנוע האמריקאי.

ואולם, לא די בשימוש בשפה קולנועית השוברת מוסכמות (אשר בין כה וכה נשברו כבר באמצע המאה הקודמת) כדי לייצר סרטים עם אמירה פילוסופית מעניינת. הביקורות מהללות במיוחד סצנה ארוכה אשר מצולמת בשוט סטטי אחד, שבו הגיבורה אוכלת לאיטה פאי ובסוף הסצנה מקיאה: "במהלך אמיץ שמסתכן בניכור הצופים […] זהו אחד ממספר רגעים שבו 'סיפור רפאים' הופך כל ציפייה על פיה" (אריק קון, "אינדיוויר").

הסצנה מנסה לשפוך אור על מצוקתה הנפשית של הגיבורה לאחר אבדן אהובה. זה אכן מראה נדיר בקולנוע האמריקאי, סצנה ארוכה כל כך המתרחשת בזמן אמת (ומראה שכיח יותר בריאליזם האירופי). אך הביקורות מתעלמות מכך שבדקות הרבות הללו חוזים הצופים באישה המצויה בבולמוס אכילה עקב מצבה הנפשי הרעוע, כלומר קלישאה אמריקאית מוכרת ונושנה. סצנה זו אף מסתיימת בהקאה הצפויה. שפה קולנועית אינה תנאי מספיק כדי להפוך סצנה שחוקה למעניינת. דומה כי לאורך כל הסרט משמשת השפה הקולנועית המתוחכמת להענקת עומק מלאכותי לאמירות ריקות מתוכן.

בסצנה אחרת, נחשף מפורשות ההיגיון העומד מאחורי הסרט: היפי בגיל המעבר (וויל אולדהם) פוצח במונולוג על אודות משמעות הקיום ומזכיר בדבריו תמות רבות שעולות במהלך הסרט. הוא שואל על מקומו של האמן, כמי שמנסה להשאיר אחריו משמעות גדולה יותר מסך חלקיו. הבעיה בסצנה אינה רק אמירה מפורשת של המסר של הסרט, אלא גם הניסיון לנסח עמדה פילוסופית שהיא בסופו של דבר בנאלית עד מאוד ("מהי משמעות הקיום? אמנות, יצירה, הותרת חותם").

הסרט משאיר כמה חידות בלתיפתורות בניסיון להוסיף לאמירות הבנאליות הללו נופך מסתורי ועמוק יותר. אולם השימוש במבנה חידתי בסרט שדן במשמעות הקיום רידד אותו אפילו יותר.

ייתכן, שהסרטים העצמאיים בארה"ב הולכים בעקבות "טלוויזיית האיכות" האמריקאית. האחרונה משקיעה תקציבים גדלים והולכים בשחקני קולנוע, בתפאורה מרשימה ובצוותי צילום על מנת למתג את עצמה, על אף שהתכנים נותרים דלים למדי. ב"סיפור רפאים" התקציבים דלים דווקא במטרה לזכות באותו תו איכות מבוקש, והשפה הקולנועית פונה לחובבי הקולנוע האירופי לשם כך. בדומה ל"סדרות האיכות" האמריקאיות, נראה כי התכסיס היה מוצלח מבחינת יוצרו: סרט באורך מלא, בו חזינו באדם עטוי סדין מחוּרר, נחשב בעיני רבים פואטי ומעניין.

דורית גרסטנפלד

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב