אוניברסיטת ת"א, האוניברסיטה הגדולה בישראל, רקמה בסתר וללא הודעה מוקדמת הסכם שיתוף פעולה עם אוניברסיטת דובאי – ברוח "הסכמי אברהם" מבית היוצר של דונלד טראמפ.
האוניברסיטה המובילה בהתנגדותה למעבר של עובדי הניקיון והתחזוקה מהעסקה קבלנית להעסקה ישירה, ואשר התבלטה לאחרונה בהתנגדותה לדרישותיהם של עובדיה המאוגדים בוועד המחקר והפרויקטים לתשלום נאות ולתנאים סוציאליים – מצטרפת כעת לשיתוף הפעולה עם המוסד האקדמי של משטר השייח'ים הדיקטטורי.
סטודנטים ישראלים בדובאי (צילום: אוניברסיטת ת"א)
תא הסטודנטים של חד"ש באוניברסיטת ת"א, המונה כ-50 סטודנטים וסטודנטיות יהודים וערבים מכלל הפקולטות, הוא התא הפוליטי היחיד במוסד להשכלה גבהה שהביע את התנגדותו לשיתוף הפעולה הפסול עם דובאי. במכתב לנשיא האוניברסיטה פרופסור אריאל פורת, לראש בית הספר הבינ"ל מורין אדירי–מאייר וליו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות ליאור חזן, הביעו חברי תא חד"ש את התנגדותם הנחרצת למהלך.
שיתוף הפעולה הוא לכאורה "ניטרלי וא-פוליטי", כפי שמציגה אותה הנהלת אגודת הסטודנטים. יצוין כי אגודת הסטודנטים לא יזמה את הקשר עם אוניברסיטת דובאי, אך הצטרפה אליו וקידמה אותו בהיענות לבקשת ראשי האוניברסיטה. בשיחות בין נציגי אגודת הסטודנטים, הביעו כמה נציגים התנגדות לשיתוף הפעולה. היו שהתקוממו על שיתוף הפעולה עם מוסד רשמי של מדינה הפוגעת בזכויות נשים ולהט"ב. נציגי חד"ש במועצת הסטודנטים הוסיפו על כך את התנגדותם לשיתוף הפעולה על רקע הנורמליזציה של כיבוש השטחים הפלסטיניים. עם זאת, ניסיון לצרף תאים סטודנטיאליים אחרים למכתב להנהלה לא צלח.
במכתב הודגש: "לשיתוף הפעולה בין שתי האוניברסיטאות השלכות פוליטיות. הקשר הוא פוליטי, בייחוד על רקע המחלוקת הציבורית העמוקה בישראל בכל הקשור בהסכמי הנורמליזציה עם מדינות המפרץ שנחתמו ביוזמת נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ. ההסכם אינו נחתם בחלל ריק, והוא בעל השלכות ארוכות טווח. בראשן – חיזוק הסרבנות של ההנהגה בישראל להגעה להסכם שלום צודק עם ההנהגה הפלסטינית, שאת תוצאותיו נמשיך לראות בהעמקת הכיבוש."
"מסיבה זו מצער במיוחד כי נושא שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות ופרטיו הגיעו לידיעת ציבור הסטודנטים, ובייחוד חברי מועצת אגודת הסטודנטים, רק לאחר מעשה. מצער, כי הדבר לא נידון בכובד הראש הראוי במוסדות האגודה והאוניברסיטה כפי שהיה צריך להיות."
דיקטטורה מלוכנית-דתית חשוכה
"איחוד האמירויות ונסיכות דובאי בתוכה, היא דיקטטורה מלוכנית-דתית חשוכה שמפרה באופן שיטתי וחמור את זכויות האדם של תושביה. איחוד האמירויות אינה מתירה יחסים הומוסקסואלים בשטחה ומדכאת באופן עמוק זכויות נשים. נוסף לכך, באמירויות עובדים מיליוני עובדים זרים ממדינות אחרות ללא תנאים ותוך ניצול מחפיר של מצוקתם. לפי מומחים בינ"ל, איחוד האמירויות היא בין המדינות הדיקטטוריות והדכאניות ביותר בעולם".
עוד נאמר במכתב: "איננו מתנגדים לקידום הסכמי שלום בין ישראל לבין שכנותיה, ואנו מאמינים בחשיבות הגדולה של השתלבות ישראל באזור ובקידום קשרי ידידות בינה לבין שכנותיה. אך שיתוף הפעולה שנרקם בין ממשלת ישראל לבין מדינות המפרץ בהובלתו של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ הוא צעד שמרחיק את ישראל משלום אמת עם שכנותיה ועם העמים הערביים, ובראשם העם הפלסטיני שחולק איתנו את הארץ."
"שיתוף פעולה מסוג זה עם מדינה דכאנית כאיחוד האמירויות, בייחוד בהקשר בו הוא נעשה, מטביע כתם של בושה על אוניברסיטת ת"א השואפת לייצג ערכים של זכויות אדם ושל שוויון".
יצוין שנציגים ימניים באגודת הסטודנטים הגנו על הסכם שיתוף הפעולה וזעקו כי הוא "יועיל ויפתח הזדמנויות לכלל הסטודנטים". הם הוסיפו וטענו כי אסור לאוניברסיטה להחרים את מדינת איחוד האמירויות, ותירצו כי שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות עשוי כאילו לקדם את זכויות הנשים והלהט"ב בדובאי.
על חופש אקדמי באמירויות
פרופ' ג'ון נייגל, מרצה לסוציולוגיה מאוניברסיטת אברדין שבסקוטלנד, היה מרצה אורח באוניברסיטה הלאומית של האמירויות. להלן קטעים ממה שפרסם בעקבות שהותו שם:
"המקרה של סטודנט לתואר שלישי באוניברסיטת דורהאם, מתיו הדג'ס – שנעצר ב-2018 באשמת ריגול והושם בבידוד – חושף את המגבלות הקיצוניות על החופש האקדמי באיחוד האמירויות. העובדה שהדג'ס נידון למאסר עולם על לא עוול בכפו לא הייתה הפתעה עבור כל מי שעוקב אחר החיים האקדמיים באמירויות העשירות שבמפרץ".
"לעתים קרובות נאסר על אנשי אקדמיה להיכנס למדינה משום שהם מסווגים כ'איומים ביטחוניים'. אקדמאים מוצאים את עצמם כלואים באופן שרירותי בגלל פעילותם למען זכויות אדם. במקביל מיושמת באופן קבוע צנזורה על אנשי אקדמיה ועל אירועים מדעיים. במהלך זמן שהותי באיחוד האמירויות הערביות, הושמו ללא הודעה מוקדמת הגבלות על השימוש באינטרנט וברשתות החברתיות".
"כאקדמאי שעוסק במדעי החברה, סברתי באופטימיות יתרה שבכל זאת באוניברסיטאות יש מעוזים של חופש דיבור וחשיבה ביקורתית. אך במהרה למדתי כי לחינוך שם יש יעדים שונים לחלוטין. במקום לעודד חשיבה ביקורתית, החינוך באיחוד האמירויות נשען על היגיון טכנוקרטי. החינוך אמור לעזור לקדם את הכלכלה, לפתור בעיות חברתיות מורכבות ובייחוד לשמור על הסטטוס קוו."
"וזה לא הכל. 90% מהסטודנטים באוניברסיטה הלאומית הן נשים ויש קמפוסים נפרדים של גברים ונשים. אך למרות שיעורן הגבוה של הסטודנטיות, נשים בהשכלה הגבוהה אמורות לרכוש מיומנויות מעשיות המסייעות להן להשתלב בכוח העבודה המקומי, אך מבלי לצמצם את תפקידיהן המסורתיים כאימהות וכנשים נשואות".
א"ז
