בסדר היום הפוליטי האמריקאי, הנערך לקראת הבחירות המוקדמות, זוכים המסרים הסוציאליסטיים שמעלים מועמדים דמוקרטים–פרוגרסיביים לדיון ציבורי תוסס ולתקשורת מתעניינת. מצבו ועתידו של שוק העבודה וזכויות העובדים והעובדות הם בין הנושאים המדוברים ביותר כיום. על הרקע הזה מובן גם העניין הגובר בספריו של היסטוריון תנועת העובדים וזכויות האדם פיליפ שלדון פונר (Foner).
נשים וילדים – פועלים במפעל טקסטיל בדרום ארה"ב בסוף המאה ה-19 (צילום: פיפלס וורלד)
ב-2017 ראתה אור המהדורה השלישית של ספרו מ-1974, "העבודה המאורגנת והעובד השחור: 1619 – 1981", ובשנה שעברה הופיעה מהדורה מחודשת של ספרו "נשים ותנועת העבודה האמריקאית – למן האיגודים המקצועיים הראשונים עד היום" (סוף שנות ה-70). הספר מנה במקור 1,500 עמודים, וב-1982 פורסמה מהדורה מקוצרת בת 612 עמודים, שסקירתה בגרסתה הנוכחית תעסיק אותי בשתי רשימות.
חיי ההיסטוריון כמשל
פיליפ שלדון פונר נולד ב-1910 בניו יורק למשפחת מהגרים יהודים ממזרח אירופה, ומ-1932 הועסק כמרצה להיסטוריה במכללה הציבוריתCity College המסונפת לאוניברסיטת ניו יורק. ב-1941 נמנו פיליפ ושלושת אחיו, ג'ק ומו ההיסטוריונים והנרי המורה והאקטיביסט, עם חמישים העובדים במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה של ניו יורק שפוטרו לאחר שנקראו לשימוע בוועדת ראפ–קודרט . זו הוקמה ב-1940 מטעם בית המחוקקים של מדינת ניו יורק, במטרה לסלק ממערכת החינוך ומהמכללות הציבוריות מורים ומרצים שנחשדו באהדה לקומוניזם ולאנרכיזם.
לאחר פיטוריו, הקים פונר את הוצאת הספרים Citadel Press שהתמחתה בהיסטוריה של תנועת העובדים ושל התנועות לזכויות האזרח, השחורים והנשים. תחת עינה הנסתרת בגלוי של הבולשת הפדרלית, הוא פרסם למעלה ממאה ספרים שכתב, או ערך. למרות שלא פעם נחשפו בספריו אי דיוקים בעובדות ואף גניבות ספרותיות, עבודת חייו המונומנטלית מציבה אותו כמופת של היסטוריון חברתי אמיץ, שעסק בנושאים שכותבי ההיסטוריה האמריקאית הרשמית התעלמו מהם. מ-1967 עד פרישתו לגמלאות כיהן פונר כמרצה באוניברסיטת לינקולן בפנסילבניה. ב-1994 הלך לעולמו. ב-1981 התנצל חבר הנאמנים של אוניברסיטת ניו יורק בפני נפגעי ועדת ראפ–קודרט על הפגיעה בהם ובעקרון החופש האקדמי.
תנועת הפועלות בשנותיה המעצבות
את הכרוניקה של איגודי הפועלות פותח פונר בשביתת העובדות הראשונה שהתקיימה בניו יורק ב-1825. השובתות, שהועסקו בעבודות תפירה וחייטות תמורת פרוטות, מחו נגד תנאי עבודתן. בתפישתו, שנותיה המעצבות של תנועת הפועלות האמריקאית היו מראשית המאה ה-20 עד מלחמת העולם השנייה. ב-1903 נוסדה ליגת נשים באיגודים המקצועיים בעקבות שיתוף פעולה בין פעילות איגודים, שמרביתן היו מהגרות יהודיות, איטלקיות ואיריות, לבין סופרג'יסטיות פרוטסטנטיות בורגניות לבנות, שקיוו לגייס את הפועלות למאבק למען זכות ההצבעה לנשים. בהמשך הדרך התרופפו הקשרים בין "בריגדות המינק", כפי שכונו הסופרג'יסטיות שתמכו בשביתות, ובין איגודי הפועלות, עקב פערי מעמדות ומשאבים.
חשיבות רבה ייחס פונר למלחמות כאירועים שחוללו שינויים משמעותיים במעמדן של הנשים בשוק העבודה. בשאלה, אם מצב המלחמה פתח את שוק העבודה לנשים או רק האיץ תהליכים בהתהוות, פוסק פונר, כי תקופת החירום קידמה נשים למשרות מפתח משתלמות שעד אותה עת היו שמורות לגברים בלבד. זה היה בעיניו המהפך המשמעותי העיקרי בשוק העבודה לנשים. במלחמת האזרחים (1861-1865) נפתחו לנשים כ-100 אלף משרות בתעשייה, ולראשונה נפתחה לנשים גם הפקידות הממשלתית. שכרן הוגבל בחוק למחצית משכר הפקידים. חזרת החיילים לאחר המלחמה גרמה אמנם לפיטוריהן ההמוניים של פועלות ופקידות, אך רבות מהן נשארו בשוק העבודה, אם בגלל צורכי השוק ואם משום שמעסיקיהן לא הסכימו לוותר עליהן.
לא חלפה שנה מתום מלחמת האזרחים, ובעיר ג'קסון, בירת מיסיסיפי, פרסמו פועלות מכבסות שחורות עצומה היסטורית בעיתון Daily Clarion, שבה הכריזו על קביעת תעריפי כביסה חדשים ליחידים ולמשפחות. הידיעה על התאגדותן החלוצית של הפועלות זעזעה את הקהילה הלבנה, ועורך העיתון ניסה להרגיע בכותבו שהאשמים בהתססת הפועלות הם "הרפתקן או שניים שהגיעו מהצפון כדי למלא את כיסיהם על חשבון הכושית הבורה". ג'קסון תהיה בשנות השישים אחת הערים הבולטות בתנועה לזכויות האזרח.
מתקדמות בין מלחמות
מלחמת העולם הראשונה שינתה עמוקות את שוק העבודה לנשים שחורות. רבות מהן עזבו את תעסוקות הטיפול ומשק הבית והצטרפו לפרולטריון התעשייתי. הן הועסקו בשכר נמוך בעבודות המפרכות ביותר בטענה שהן סובלות פחות מאשר עובדות לבנות מהחום ומהאוויר המזוהם במפעלים. בשנות השפל הכלכלי פוטרו רבות מהן ממפעלי תעשייה וממשקי בית שהעדיפו להעסיק מובטלים ומובטלות לבנים. אך עם הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה, התרחבה העסקת נשים בתעשיות הביטחוניות, אמנם תוך מיתוג תפקידיהן כ"נשיים", במטרה לשלם להן שכר נמוך מזה שמקובל היה באיגודים. בהדרגה הבינו מנהיגי האיגודים שאפליית העובדות תפגע גם בעובדים העתידים לחזור מהמלחמה לשוק העבודה, והם שינו את עמדתם במפנה שהוביל לחקיקת החוק לשוויון בשכר ב-1963.
פועלות הייצור הונצחו ב-1943 בדמותה האיקונית של "רוזי הממסמרת", שבגרסתו הפופולרית של נורמן רוקוול היא פועלת לבנה ושרירית שעל ברכיה מונח מכשיר מיסמור והיא דורכת בנעל עבודה כבדה על "מיין קאמפ" של היטלר. גם אקטיביסטית השטח זכתה למחווה מרגשת, כאשר זמר הפולק וודי גאטרי כתב את השיר "נערת האיגוד" לבקשתו של מארגן שביתה בסניף המפלגה הקומוניסטית באוקלהומה סיטי.
האקטיביסטית של גאטרי לא יודעת פחד מבריונים ומלשינים, ובהציגה את כרטיס האיגוד לשריף המתנכל לשובתות היא מסכמת את חוויותיה במשפט: "חיי נישואים אינם קשים לחברות איגודים […] ומאושרים האקטיביסטים הנשואים לחברות איגודים". בגל השני של הפמיניזם הותאם לשיר מסר שביטא את רוח הזמן במילים: "החיים קשים גם לחברות איגודים". כמה קשים? על כך יעידו סיפורי החיים של שלוש אקטיביסטיות–מנהיגות שעליהן אספר ברשימה השנייה.
חדוה ישכר
