המחאות ההמוניות במרכזי הערים הגדולות בשבועות האחרונים מעידות על משבר הולך ומעמיק במסדרונות הממשלה. לאחר ממשלה מקרטעת שלא השיגה הסכמה על דבר מלבד המסר "רק לא ביבי", ולאחר ארבע מערכות בחירות בלא הכרעה, הצליח מחנה נתניהו לזכות בבחירות החמישיות ברוב קטנטן. זאת, עקב עשרות אלפי קולות שירדו לטמיון כתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה בקרב האופוזיציה.
המשבר הפוליטי הנוכחי לא הכה כרעם ביום בהיר. הוא מסמן שלב חדש ומסוכן במשבר מתמשך שהחל עוד בשנת 2019. המשבר נובע ממאמציו של נתניהו להיחלץ ממשפטו ולהמשיך לשלוט בכל מחיר. כתוצאה מכך, הוא פעל לסרס את חברי הכנסת של הליכוד, ולרתום את מאמציהם לצרכיו האישיים והמשפחתיים.
בחולשתו הנואשת, הקים נתניהו קואליציה ימנית משיחית הזויה שכמותה לא הייתה בישראל. על כן, מבטא המשבר הנוכחי ישירות את אופייה של קואליציית ה"ימין מלא-מלא". הדרישות הקוטביות והסותרות שבפי חבריה חושפות סדר יום רווי מאוויים וסתירות של עליונות יהודית, משיחיות, גזענות, הומופוביות, ושחיתות גלויה. הקואליציה של נתניהו לא מאמינה בנתניהו: 'שקרן בן שקרן' קרא לו סמוטריץ' (!). בהיעדר אמון בו, נעדר נתניהו גם אשראי וזמן לביצוע מזימותיו. כל אחד ממרכיבי ממשלתו דורש את ליטרת הבשר המגיעה לו עכשיו ומיד.
סדר היום של ה"ימין מלא-מלא" מאיים להעמיק את כל השסעים הקיימים בחברה הישראלית: הלאומיים, הדתיים, העדתיים, המעמדיים והמגדריים. אך איום ממשלת הפשיזם
הוביל גם להתגייסות מהירה של ציבורים גדולים וגדלים היוצאים למחות ברחובות הערים מדי שבוע. עם זאת, ההפגנות אינן מתרכזות סביב מוקד אחיד, ומשקפות חששות שונים נוכח הסכנה לשלטון החוק; לדמוקרטיה; לזכויות האדם; ליחסי דת ומדינה; ליוקר המחיה והדיור; ליציבות הכלכלה; לרווחת העובדים; לביטחון האישי והקולקטיבי; ליחסי ישראל עם מדינות האזור; ליחסי ישראל עם יהדות העולם; וליחסי ישראל עם בעלות בריתה.
שבועיים בלבד לאחר השבעת הממשלה, השתנה הרכבה עקב סילוקו של אריה דרעי ממנה. נוסף לכך, מתגלעות הסתירות בין 'שרי הביטחון' גלנט וסמוטריץ' סביב "ההיאחזויות הבלתי חוקיות". גורמים בממשלה ממלאים תפקיד של חברי אופוזיציה. הם משהים את השתתפותם בישיבות ומאיימים לא להצביע בעד החלטות הקואליציה. עד כה, והדבר עשוי להשתנות בכל רגע, התאפיינו המחאות בהיעדר אלימות. על כן אפשרה המשטרה את קיומן. אך בו-בזמן כבר הניחה הממשלה שורה ארוכה של הצעות חקיקה לשינוי תהומי של פני המשטר ולהפיכתו לדיקטטורה.
השמאל העקבי היהודי והמחאה
בשיחות שקיימתי עם חברים המתגוררים בחו"ל, טענו אלה כי התמונות מצעדות המחאה, בהן מונפים אלפי דגלי ישראל, נראות כהפגנה פשיסטית של עליונות יהודית. חבר פלסטיני כתב לי: "המשבר הוא בעיה פנימית שלכם ולא שלנו!". חוויתי גם אני קושי להשתלב בהפגנות. בהפגנה בכיכר הבימה (14.1) כיכב הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, ולא נצפו בה כמעט דגלים פלסטיניים. נוסף לכך, לא הוזכר כלל המסר: "אין דמוקרטיה עם כיבוש".
גדעון לוי מהיומון "הארץ" לא השתתף בהפגנות בטענה כי הן מציגות "מחאה ציונית" ("הארץ", 22.1). בהפגנה המקבילה, אותה ארגנה תנועת עומדים ביחד, נעשה ניסיון (לא מספיק לדעתי) לשתף את הציבור הערבי: הסיסמא "זה הבית של כולנו" הדהדה בה כניגוד של "הבית היהודי". הסיסמה יוצאת נגד חוק הלאום ונגד מטבע הלשון הסותר "מדינה יהודית ודמוקרטית". הנואמים מטעם התנועה אמנם היו יהודי וערביה; מנהיג חד"ש איימן עודה אמנם צעד ונאם (וספג אלימות פיסית על כך); נצפו אמנם כרזות עם הכיתוב "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" ו"הכיבוש משחית"; ואף נצפו דגלי פלסטין מעטים. אך בלטו בחסרונם מאות אלפי האזרחים הערבים שכלל לא הוזמנו למחות.
בהפגנה בת"א בשבוע לאחר מכן (21.1), צעדו המפגינים ברחוב קפלן. במרכז ההתכנסות עמד גוש רדיקלי שהניף דגלים אדומים, הכה בתופים ובמצילות וחילק כרזות של חד"ש שעליהן הכיתוב "שוויון" ו"יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". בקרבת הגוש עמדו פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" וחילקו כרזות עם הכיתוב "יהודית וגזענית" ו"אין דמוקרטיה עם כיבוש". המוקד השמאלי במרכז ההפגנה הגדולה וההטרוגנית שימש מגנט שמשך אליו רבים. כך, יכלו מאות רבות של מפגינים ומפגינות להרגיש יותר כבתוך שלהם. הייתה חלוקה (מעטה) של דגלוני פלסטין קטנים מנייר. נוסף לה הונפו באופן פרטני כרזות ועליהן דגלים פלסטיניים או דגלים לבנים עליהם נכתב באירוניה: "זה לא דגל פלסטין!". יש לקוות כי חלוקת הכרזות הרבות תימשך גם אזרחים ותושבים פלסטינים.
על ציונות ודמוקרטיה
חברי הפלסטיני שכתב לי כי "זו בעיה שלכם – לא שלנו" צודק וטועה. אין ספק כי הבעיה של מדינת ישראל המתיימרת להיות הן ציונית הן דמוקרטית היא קודם כל בעיה יהודית-ישראלית. ישראל היא מדינה קולוניאליסטית המבוססת על כיבוש, התנחלות וייהוד שטחים שהיו בבעלות פלסטינית. ישראל היא מדינה ללא גבול, וזה חטאה הקדמון מאז 1948. התהליך נמשך ביתר שאת מאז 1967 בשטחים נוספים שכבשה.
מול הכיבוש והייהוד, מול האתנוקרטיה והאפרטהייד, חושלו ועוצבו ההתנגדות והזהות הפלסטינית העכשווית בישראל, בשטחים הכבושים החדשים וגם בתפוצות. שאלת הדמוקרטיה בישראל נובעת מחוסר ההפרדה הרווחת בקרב הציונות בין דת, לאומיות ומדינה. זו הסיבה המקורית לכך שישראל לא גיבשה מעולם חוקה, ולכן נדרשת להשתמש במגילת העצמאות או בחוקי יסוד כתחליף (והם לא!).
אין כל ספק כי מערכת המשפט בישראל היא חלק מהממסד הציוני, היוצר לגיטימציה ומספק הגנה לפשעים הנעשים בשמו: החוק הכשיר את הממשל הצבאי; את הפקעת האדמות הפלסטיניות; את הרס הבתים וביזת הרכוש הפלסטיני; את מניעת שובם של הפליטים לביתם; את שחרורם של רוצחים (הטבח בכפר קאסם); ואת החזקתם במעצרים מינהליים ללא משפט של אלפי פלסטינים. החוק הכשיר מערכת לא שוויונית ועושקת ואת קיומם של אזרחים סוג ב' בישראל.
אין כל ספק שהכיבוש הישראלי ("הממשל האזרחי" כפי שהוא נקרא בלשון הפסאודו-נאור של הכיבוש) מתבסס על הלגיטימציה שהוא מקבל מבית המשפט. החלטת הפרקליט הצבאי הראשי מאיר שמגר (לימים, נשיא ביהמ"ש העליון) לאפשר עמידה במשפט הישראלי לתושבי השטחים הכבושים הכשירה את בית-המשפט הישראלי כצד בורר, המסוגל לקבוע עובדות בשטח. בית המשפט מגן על הצבא מהמשפט הבינלאומי.
אנו חיים במשטר בלתי צודק, אך גם נאבקים בו – כל אחת ואחד כפי שנפשו משגת. נכון לעתה המאבק לא צלח. שתי האפשרויות היחידות המונחות לפתח המפגינים הן להמשיך במאבקם או לעזוב. הפלסטינים בישראל מחזיקים בחלקם מידה מצומצמת של זכויות פוליטיות. מיעוטם מסרב להשתמש בהן ואינו יוצא להצביע. אותו מיעוט מסרב להכיר ב"יישות הציונית" ואינו מאמין ביכולתו להשפיע על המציאות ע"י הצבעה. אך רוב האזרחים הערבים משתתפים בתהליך הפוליטי, זאת משום שחייהם ורצונותיהם המידיים נמצאים בישראל. הם לוקחים חלק בחברה הישראלית תוך ידיעה שמידת השפעתם מוגבלת. זאת בשל הסירוב לשתפם בקבלת החלטות בקואליציה ובממשלה ובחלוקת המשאבים.
חזית אנטי פשיסטית והפלסטינים בישראל
קיימים מצבי חירום יוצאי דופן בחיים הפוליטיים. אלה מתרחשים בעתות בהן מנסה המשטר לשנות את כלליו הנהוגים של המשחק הפוליטי. על כן, הם דורשים צורות מענה אחרות מאלה שהיו נהוגות במציאות הפוליטית שהוחלפה. חזית אנטי-פשיסטית היא שיתוף פעולה בין כוחות פוליטיים נבדלים ומנוגדים. בדרך כלל, הם נמצאים בתחרות או בניגוד אינטרסים. אך בעתות משבר, הם מתעלים מעל המחלוקות נוכח האיום על כל הכוחות הפוליטיים הקיימים.
המצב הנוכחי הוא משבר פוליטי של משטר חדש המגובה בכוחות מסוכנים יותר מאלה ששלטו עד כה. במצב כזה קיים צורך לגייס את הכוח הרחב ביותר שניתן נגד האויב. גם אם שאלת המשטר בישראל היא בראש ובראשונה סוגיה יהודית, הפלסטינים הנמצאים תחת שליטת הממשלה הקיצונית הם המועמדים הראשונים לסבול מנחת זרועה.
הכוחות הפוליטיים הפלסטיניים בישראל מפולגים. יו"ר רע"מ נקט גישה פרגמטית וקרא לערבים להשתתף במאבק היהודי גם בלי סמליהם. אך רע"מ לא עשתה עד כה דבר להגברת הנוכחות הערבית במחאה. בל"ד, מצדם, מתנגדים להשתתפות במחאות היהודיות. הם רק מדגישים את היות המאבק ענין של "אחרים" ועומדים מהצד. חד"ש-תע"ל רואה במחאות מאבק מרכזי שיש להשתתף בו. מנהיגי החזית משתתפים באירועים פלסטיניים כמו גם באירועים המורכבים מרוב יהודי. תאי הסטודנטים של חד"ש ועומדים ביחד השתתפו בהפגנות באוניברסיטאות (16.1).
שאלת הדגל הפלסטיני במחאה
שאלת הנפת הדגל הפלסטיני במחאה מטונימית לשאלת ההשתתפות הפלסטינית במחאה. הציבור הערבי מונה 21% מהאוכלוסייה בישראל. מדובר בנתח העשוי להכריע במאבק בין המחנות. אלה המדירות את המפלגות הערביות מהמחאה הן מפלגות הימין והמרכז (לפיד, גנץ ליברמן). הדרת הפלסטינים אזרחי ישראל מהמאבק היא שימוש במדיניות הפרד ומשול. הימין מדיר את הפלסטינים מהמחאה כפי שהוא מדיר אותם מהממשלה ומהקואליציה.
שאלת השתתפות הפלסטינים אזרחי ישראל במחאה עמדה על הפרק גם במחאה החברתית ההמונית של 2011. אז צוינה יו"ר העבודה לשעבר שלי יחימוביץ' לדיראון בשל התנגדותה להשתתפות ערבים. הנפת הדגל הפלסטיני בהפגנות יהודיות היא סוגיה ישנה, עוד מימי מלחמת לבנון הראשונה והפגנות שלום עכשיו. למרות שהדגל הפלסטיני חוקי בישראל, ולמרות שישראל משתפת פעולה עם הרשות הפלסטינית, חלקים ניכרים בדעת הקהל היהודית סבורים כי הוא מסמל התנגדות אלימה לישראל, הנתפסת בקרבם כטרור. הישראלים היהודים ברובם אינם מקבלים את ההתנגדות הלגיטימית לכיבוש, ואינם מבחינים בין פגיעה במתנחלים, בחיילים או באזרחים. אך היכן שיש כיבוש יש גם התנגדות.
מצד אחד, מרגישים ישראלים רבים (גם בקרב השמאל הציוני) חוסר נוחות להפגין בצד נושאי דגלי פלסטין. מצד שני, מספר גובר של פלסטינים אזרחי ישראל רואה בדגל הפלסטיני את סמל זהותו ומולדתו. הם מוכנים להפגין עם הסמל, אך לא להיטמע בציבור היהודי, ובכך להיעלם ולהיאלם. התביעה הפלסטינית היא להכרה בהיותם מיעוט לאומי בישראל. בהפגנה הונפו דגלים רבים: דגלי להט"ב, דגלים אדומים, דגלים שחורים ודגלי תנועות נוער. מדוע חל איסור רק על הנפת הדגל הפלסטיני? גם אנשי שמאל עקבי חשים קושי לצעוד תחת חד-נס כחול-לבן.
עד כה לא התעוררו מהומות ולא הופעלה אלימות בהקשר של הדגלים. למרות זאת, ניכר גם מספרם הנמוך של המפגינים הערבים. צורה אחרת של שיתוף פעולה תוך אי הסכמה היא התקבצות נושאי הדגלים הפלסטיניים כגוש בתוך ההפגנה הראשית, או הפרדת ההפגנות בחלק מהזמן. חשוב להדגיש בפני הפלסטינים אזרחי ישראל את הצורך להשתתף במחאה, כי הפשיזם יפגע בהם. במקביל, חשוב להדגיש בפני האזרחים היהודים כי רק יחד ניתן לנצח. רע מאד לא להפגין, ויש לעשות הכול כדי להעניק במחאה מקום שווה לאזרחים הערבים. אחרת, אין משמעות להגנת הדמוקרטיה.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/118620
