המרוץ לזיכיון הבא לייבש את ים המלח נפתח – האם יישאר מה לחסל?

ב-17 בינואר הודיעה החשבת הכללית במשרד האוצר מיכל עבאדי־בויאנג'ו שהיא ממליצה למדינה לצאת למכרז על הזיכיון לים המלח בשנת 2030, השנה בה יפוג הזיכיון הנוכחי. להמלצה זו של עבאדי־בויאנג'ו אין משמעות מעשית, כיוון שאת ההחלטה בנושא היא העבירה למחליפה בתפקיד, אך ההמלצה מסמנת את נקודת הפתיחה למירוץ על הזיכיון הבא בים המלח.

2017-01-31_194407

מפעלי ים המלח (צילום: ויקיפדיה)

למעשה, החברה כימיקלים לישראל (כיל) דרשה מהמדינה כבר לפני שנתיים להיכנס עמה למשא ומתן על תנאי הזיכיון העתידיים. החברה טענה כי משיקולי ודאות עסקית עליה לדעת, האם בכוונת המדינה להמשיך את ההתקשרות עמה ובאילו תנאים, ואף העמידה כתנא להשקעותיה הבטחה להמשך הזיכיון. החברה ביקשה לדעת מה יקרה אם המדינה תחליט שלא להאריך את הזיכיון, ומה יהיה שווי הנכסים שלה לצורך סיום ההתקשרות, או במילים אחרות – בכמה תפצה אותה המדינה על ההשקעות שביצעה במהלך השנים.

מכרה זהב לעופרים

כדי להבין את החשיבות של חברת כיל לעסקיו של עידן עופר ולפיכך גם את החשיבות שיש לסוגיית המשך הזיכיון בים המלח על כיל ועל עסקי הקבוצה בכלל, צריך להסתכל בנתונים הבאים: מאז שנת 2000 ועד היום חילקה כיל דיבידנדים בהיקף של כ־29.6 מיליארד שקל לבעלי המניות שלה. מתוכם, חלקה של החברה לישראל של עידן עופר עמד על כ־15.3 מיליארד שקל. ההשקעה בכיל יצרה לחברה לישראל רווח לפני מס של כ־23.4 מיליארד שקל.

במכתב ההמלצה ששלחה החשבת הכללית לשר האוצר משה כחלון נכתב, כי "קיום הליך מכרזי הוא הדרך הנכונה למימוש מקסימלי של חלק הציבור במשאבי הטבע באזור ים המלח"  במכתב הודיעה עבאדי-בויאנג'ו כי השלימה את עבודתה בנושא הערכת שווי הנכסים של כיל, אך היא משאירה את המשך הטיפול בנושא למחליפה, רוני חזקיהו, שייכנס בימים אלה לתפקידו.

יש להניח כי עבודת החשבת כללה גם את העלויות הרבות הצפויות למדינה כתוצאה מהאסון האקולוגי המתרחש בים המלח. במסגרת "הסכם הקציר", אמורים היו מפעלי ים המלח לממן את הטיפול בעליית מפלס המים בחלקו הדרומי של ים המלח. אך ביצוע ההסכם נדחה פעמים רבות ובחוסר שקיפות מקומם. "מאחר שעל פי המתווה החדש של הפרויקט יידחו ההשקעות בגינו בשנים רבות, יצברו הנכסים הקבועים שיירכשו לשם כך פחת מועט עד תום תקופת הזיכיון. עקב כך תחויב המדינה לשלם למפעלי ים המלח, על פי שטר הזיכיון וההסכם, סכומים הגבוהים בהרבה מהסכומים שהייתה אמורה לשלם", כתב מבקר המדינה.

מטר מים כדי לשתות, ועוד שליש למיליונרים

ים המלח משלם את מחיר משק המים של כל מי שחי בישראל, בפלסטין, בסוריה ובירדן. צרכני המים לאורכו של הירדן ומקורותיו שתו את המים שאמורים היו לזרום לים המלח, אולם חשוב לבחון את צדקתה של הטענה; מפלס ים המלח יורד בערך ב-1.2 מטר בשנה. נניח שכ-30 סנטימטרים מהים יורדים בגלל שאיבת המים לטובת יצור האשלג (רוב ההערכות גבוהות יותר), המשמעות היא שים המלח מאבד מטר בשנה כדי שכמעט 20 מיליון איש ישתו או יאכלו (המים נשאבים גם לחקלאות), ועוד 30 סנטימטרים כדי להעשיר את קבוצת בעלי המניות בכיל.

למפעלים יש יתרונות כמו העסקה של אלפים בנגב. אבל בשורה התחתונה, ובמיוחד לקראת מועד פקיעת תוקף הסכם הזיכיון של כימיקלים לישראל בשנת 2030, על הממשלה לחשוב על המשמעות של המשך השאיבה מהים. לאור מצבו הקשה של ים המלח וההון שעשתה החברה ממשאבי הטבע של המדינה, יש לתמחר באופן שונה לחלוטין את הזיכיון – תמחור שיביא בחשבון את הנזקים האדירים שגורמת ההתייבשות, את רווחתם של תושבי הנגב לטווח הרחוק ואת כדאיות ההפרטה לאור לקחי העבר.

תמר קצירי

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"