עמידר ידועה לנו בעיקר כחברה ממשלתית לדיור ציבורי – נושא שהוזנח בשנים האחרונות כמו שאר הזכויות החברתיות. אולם עמידר מילאה במשך שנים תפקידים נוספים בשירות הממשל וזרועותיו. ביפו מנהלת עמידר במשך עשרות שנים (לא ברצף) את נכסי "רשות הפיתוח". רשות הפיתוח היא המוסד שמחזיק בידיו את "נכסי הנפקדים" שנגזלו מהפלסטינים שהפכו פליטים במהלך הנכבה – בארץ כולה, בין השאר ביפו.

"יפו לא למכירה", מפגינים נגד נישול התושבים (צילום: יאפא 48)

בימים שלאחר הנכבה רוכזו תושבי יפו שנותרו בעיר – כ־5,000 מתוך 80 אלף תושביה – בשכונה עג'מי, וזו הוקפה בגדר תיל. רוב הכלואים במה שכונה אז "הגטו" (שנים אחדות לאחר השואה!) נאלצו כמובן ללון בבתים שאינם בבעלותם. עליהם נוספו יהודים, בעיקר יוצאי ארצות ערביות, ששוכנו בבתים אשר נחלקו בין המהגר היהודי לתושב הפלסטיני, בבית שנגזל ממשפחות של פליטים פלסטינים.

על בסיס "חוק נכסי נפקדים" הוקמה רשות הפיתוח אשר עד היום מחזיקה באותם "נכסי נפקדים". הרשות כפתה על הדיירים לחתום על חוזים שבהם הוכרו כ"דיירים מוגנים", כלומר הם הורשו להמשיך לגור בבתים אלה תמורת דמי שכירות נמוכים, אך ללא כל זכויות בעלות. להפך: הרשות, בסיוע עיריית תל אביב שכל שטחה של יפו סופח אליה בכפייה ב־1953, "שתלה" בחוזה אינספור סעיפים שיאפשרו לה לנשל את הדיירים. כך לדוגמא נקבע שכל שינוי שייעשה בנכס בלא היתר, כולל תיקון גג או הצבת קיר, יגרור את ביטול "הגנתם" של הדיירים והרשות תוכל להוציא נגדם צו פינוי, והעירייה מצדה הקפידה להימנע ממתן היתרים לתיקונים מסוג זה.

כל עוד יפו הייתה אזור לא מבוקש למגורים, רשות הפיתוח לא מיהרה לממש את מסע הנישול שתכננה. מדי פעם הוציא בית המשפט צווי פינוי למשפחות על הפרות פעוטות של תנאיי החוזה הדרקוני, אך הללו כמעט מעולם לא הוצאו לפועל.

המצב השתנה באמצע שנות ה־90, כאשר גלי הג'נטריפיקציה החלו שוטפים את יפו. זאת ועוד, הסכמי אוסלו עוררו בממשלה ובזרועותיה דחף "להיפטר" ככל האפשר מנכסי הנפקדים שהחזיקה בהם מאז הנכבה, מחשש שממשלה פלסטינית אוטונומית או עצמאית תתבע ממנה את השבתם לבעליהם המקוריים. מתקופה זו ואילך מינתה רשות הפיתוח חברות שונות לניהול נכסיה. בשנים האחרונות מדובר, כאמור, בחברת עמידר, הפועלת בניגוד מוחלט לייעודה המקורי: במקום דיור ציבורי שוויוני – נישול המוני גזעני.

בעשרים השנים האחרונות אירעו כמה גלים של ניסיונות גירוש ונישול של דיירים מוגנים ביפו, רובם ערבים ומיעוטם יהודים. השלטון וזרועותיו נאחזים בכל סעיף ותת-סעיף בתקנות ובחוקים שמלכתחילה היו מוטים כולם נגד הדיירים, במטרה להכריז על התושבים כעל "פולשים".

מנגד, ניסיונות הנישול נתקלו תמיד בתגובה של התנגדות ציבורית, מאבק משפטי, הפגנות ו"סומוד" הרואי, שבלמו חלק ניכר מניסיונות הגירוש והטיהור המעמדי והאתני. מאבקים אלה אף הביאו את השלטונות – הארצי והמקומי – להציע מדי פעם פתרונות דיור לקהילה הערבית ביפו. מהלכים מסוג זה החלו אמנם לצאת לפועל, אך אינם מספקים מענה הולם לצורכי הדיור האדירים לאוכלוסייה שזכותה לקורת גג הוזנחה ואף נפגעה באופן יזום בידי אותם שלטונות.

גל הצווים הנוכחי החל לפני כחצי שנה. מאות תושבים קיבלו לפתע התרעות מחברת עמידר שעליהם לקנות את ביתם או להתפנות ממנו. מובן שהמחיר שקבעה עמידר חד-צדדית לרכישת הבית לא היה מחיר מוזל, בו מוכרת החברה את דירותיה כשהיא בכובעה כמשכן ציבורי. אלה מחירים בלתי אפשריים לאוכלוסייה מעוטת הכנסה. סירוב להתפנות יביא לפי האיום ל"הוצאת הדירה למכרז", כלומר למכירת הבית לרוכשים המרבים במחיר, והם אלה שיפעלו לגירוש הדיירים שמעמדם כדיירים מוגנים יפקע עם המכירה.

מול ונגד הניסיון הנוכחי לטיהור מעמדי ואתני של יפו עומדת הוועדה העממית החדשה, שהתגבשה בעיקר בחודשי האביב – בהם כזכור גברה ההסתה הגזענית נגד האוכלוסייה הפלסטינית בישראל בכלל, ונגד התושבים הפלסטינים בערים המעורבות בפרט.

אחת לשבוע מתקיימת הפגנה של תושבים, ערבים ויהודים, נגד ניסיונות הנישול בקריאה "יפו לא למכירה". במקביל פתחה הוועדה העממית במבצע מיפוי של כל ניסיונות הגירוש והנישול לקראת המערכה הפוליטית והמשפטית הקשה הצפויה.

בצד הדרישה לעצור מיד את הניסיונות לטיהור האתני והמעמדי, דורשים התושבים להפוך את המגמה ולממש את זכותם של כל תושבי העיר, ערבים ויהודים, לקורת גג במחירים הוגנים ושווים לכל נפש.

יובל הלפרין

תודתי לפעילה החברתית יהודית אילני על הסיוע בכתיבת הכתבה