המשטר האלג'ירי רווי סתירות. השלטון איננו מלוכני, אך גם לא רפובליקאי באמת. זו איננה דיקטטורה אך גם לא דמוקרטיה. אלג'יריה אינה תיאוקרטיה, אך משטרה לבטח איננו חילוני. המשטר אינו פרו–אימפריאליסטי, אך לא עוד אנטי–אימפריאליסטי. הוא איננו ניאו–ליברלי קיצוני אך בהחלט מיישם רפורמות ניאו–ליברליות.
הפגנה המונית במרכז העיר אלג'יר ביום שישי האחרון (צילום: אל ווטאן)
אי יכולתו של המשטר לפתור את הסתירות המאפיינות עתה את החברה האלג'ירית רק מעצימה את תנאי המשבר הנוכחי. משבר משטרי זה נוגע בסוגיות ובמאבקים מעמדיים החוצים את החברה כולה.
הוא נובע בעיקר מחוסר הגמוניה של המעמדות הדומיננטיים, ומכישלונה של הבורגנות המקומית לכפות על מעמד העובדים (ועל חלקים מהבורגנות עצמה) רפורמות ניאו–ליברליות ותכתיבים פוליטיים, דיפלומטיים וכלכליים של הסדר העולמי האימפריאליסטי.
משבר ההגמוניה יכול היה להימשך חודשים או שנים, אבל הבחירות לנשיאות שתוכננו לאפריל הפכו קו שבר. עד 21 בפברואר, שום כוח פוליטי לא איים על המשטר. אבל ב-22 בפברואר נרשמה נקודת מפנה. זאת עקב קריאות אנונימיות ברשתות החברתיות, מראות מרהיבים של המונים בכיכרות, וגל עממי חסר תקדים שהציף את אלג'יריה.
התגייסות עממית זו שינתה את המצב הפוליטי. היא פרצה את חומת הפחד ואיפשרה לממש מחדש את זכות ההפגנה בכל רחבי הארץ, ובייחוד בבירה אלג'יר (שם נאסרה ב-2001). זה הגיע לשיא במצעדים ההיסטוריים של 1 במארס: אז לראשונה דרשו המפגינים את הפלת המשטר כולו, ולא רק את סילוק הנשיא בוטפליקה לבדו.
אשר לשאלה המובעת בכותרת: בעת כתיבת שורות אלה, אנחנו לא נמצאים בעיצומו של מצב מהפכני; אף כי קיים ללא ספק פוטנציאל כזה.
מצב מהפכני משמעו עימות, ברגע נתון, בין המשטר השלטוני הישן לזה החדש, והוא כרוך במהפכה, שבמהלכה על המשטר החדש להפיל את הישן ולתפוס את מקומו. במצב זה, על המהפכנים הנחושים ועל התנועה העממית לפעול בתקיפות כדי לתפוס את עמדת השלטון.
אולם, בהיותה מודעת לעוצמתה וגם למגבלותיה, לא אימצה התנועה העממית באלג'יריה את הטקטיקה של התאו העט על טרפו. היא העדיפה להידמות יותר לנחש חנק האוחז בטרף ומכניע אותו אט–אט.
האלג'ירים מפגינים, מביעים דרישות פוליטיות ומתכנסים מדי יום שישי (ואף בימי חול). עובדים ותלמידים שובתים באופן תדיר, אבל אינם דבקים באי–ציות אזרחי מוחלט. המפגינים אינם מחפשים עימות ישיר עם המשטרה, אלא חומקים ממנה בזהירות. הם אינם צועדים כדי לכבוש את ארמון הנשיאות, ועדיין לא יצרו ועדות עממיות שיבנו את מנגנוני המדינה מחדש.
למרות זאת, ממלא המפגינים את הרחוב מדי יום שישי כדי להפגין את כוחם. הם מסמנים את הדרך החוצה לתומכי המשטר, ומאיצים באחרון להחריף את סתירותיו כדי לגרום למנהיגים להבין כי עליהם לעזוב.
בסיום האירוע, מתפזרים המפגינים לבתיהם, חוזרים לעבוד, ממשיכים בענייניהם ובוחנים את ההשפעה הפוליטית הממשית של פעולתם. הם מתכוננים לקראת הסבבים הבאים. מיליוני האלג'ירים שהפגינו עד כה מקיימים דינמיקה של לחץ על המשטר, אולם לא של הפלתו. זה עשוי להשתנות בעתיד, אך זה לא מה שקורה עכשיו.
מ-22 בפברואר ועד 2 באפריל, תאריך ההתפטרות של הנשיא בוטפליקה, היה מצוי המשטר במגננה. אבל המשטר אינו מחוסר אונים כליל. הוא מנסה עתה ליטול בחזרה את היוזמה, ולשים סוף לאי השקט שיצרה המחאה העממית.
חשוב לזכור, כי ישנם כוחות צבאיים ומשטרתיים שבהם יכול להשתמש המשטר בעת הצורך. השוטרים, הז'נדרמים והחיילים לא התאחדו עם העם. הם לא דיכאו את המפגינים עד כה, וזאת מפני שלא קיבלו הוראה לעשות כן ולא מפני שהם ערקו והתייצבו לצדה של התנועה העממית.
יסודות אלה גורמים לנו להסיק כי אנו כעת במצב טרום–מהפכני. מצב זה מאופיין בכך שאלה למטה אינם רוצים עוד בשלטון, אך השולטים – שהוחלשו באופן משמעותי –בכל זאת מסוגלים למשול.
את התנועה העממית באלג'יריה אבקש להגדיר כתנועת רפורמה רדיקלית: היא רפורמיסטית משום שהיא רוצה לשנות את המשטר תוך הפעלת לחץ, בלי לנסות להפיל אותו באמצעות עימות ישיר; והיא רדיקלית כי לא תתרצה נוכח שינויים קוסמטיים, ומפני שאין היא מאמינה בבפתרון המשבר הפוליטי והחברתי במדינה בדרכים ממסדיות.
חוסיין בילאלופי
