לאורך שנים לימדתי באוניברסיטה הפתוחה קורס שכותרתו הייתה: "דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל". כשמו כך היה – דיון בסוגיות בהן נחשפת התנגשות בין הניסיון ליצור ולמסד כאן חברה דמוקרטית לבין הצורך הביטחוני והאילוצים האמיתיים או המדומיינים אשר מגבילים את חירויות האזרח ואת השוויון האזרחי.
זה היה קורס שהעלה על המוקד לא מעט פרות קדושות: צה"ל, השב"כ, גיוס החובה, פרויקט הגרעין הישראלי ועוד. פעם אחר פעם תהו סטודנטים, כתוצר של החינוך וההתניה הישראליים: "מה? אתה חושב שהם לא יודעים מה הם עושים? הם סתם נהיו אלופים/ניצבים/ראשי אגפים?". תוהים כאילו מעולם לא הייתה מלחמת יום הכיפורים, כאילו מעולם לא היה טבח כפר קאסם, כאילו צפה מישהו את האינתיפאדה הראשונה, כאילו לא היו צלילות בקישון, צאלים א' + ב', וכן הלאה.
בחודשים האחרונים לוקחים רבים מאיתנו חלק בהפגנות, במשמרות מחאה ובפעילויות פוליטיות אחרות במסגרת המחאה. מה שמיוחד בסיבוב הזה של המחאה הוא שהפעם, סביב הגרעין הקבוע של המוחים, ישנם מעגלים של מפגינים שכבר אינם "ילדים טובים". כמו כולם עליתי פעמיים–שלוש לבלפור, אבל ההפגנות שאני רואה ומשתתף בהן מרביתן בתל אביב. החל בהפגנות בצ'ארלס קלור, המשך בהפגנות הבימה, בהפגנות הקטנות בכל שכונה וקרן רחוב, וכמובן: הצעדות הליליות הנהדרות והמרוממות ברחבי עיר.
ההפגנות האלה חשפו דורות חדשים למחאה. אלפי צעירים, שאלמלא הקורונה היו עכשיו בהודו או באמריקה הלטינית, ממלצרים או מברמנים, לומדים או עובדים בעבודה מועדפת, מצאו עצמם כלואים ומאוכזבים ומול אויב חדש שלא בהכרח ראו בו אויב עד כה – המשטרה. זה דור אחר של מפגינים, שהסגר השני ומגבלת 1000 המטרים יצרו. חשובה גם החוויה של הילדים שיוצאים עם ההורים לכיכר, לצומת או לגשר שליד הבית וחווים את השלטון כגורם שלילי ומדכא.
אלה לא ההמונים של קיץ 2011, שבאו להחזיק שלט ולשמוע את אייל גולן או שלמה ארצי. אלה לא המפגינים לייט שבאים לשעתיים במוצ"ש ושומרים על הכללים. הפעם המעגלים הרחבים של המחאה נחמדים פחות, נחושים יותר, עם פחות מורא מהחוק ובוודאי עם הרבה פחות כבוד אליו.
ההתנהלות הברוטאלית, האלימה, הכוחנית והפוגענית של משטרת ישראל בחודשי הקורונה תרמה לתמורה פוליטית–חברתית חשובה. עכשיו כבר לא אומרים: "אם עצרו אותך סימן שהגיע לך", וכבר לא שומעים: "המשטרה יודעת מה היא עושה". עכשיו רבים מאלה שנתפסים כ"נורמטיביים", כאלה ש"מבחן האדם הסביר" מתייחס אליהם, מוצאים עצמם בהתנגשות עם שרירות הלב ועם הבהמיות של לובשי המדים. הביטחון שאמורה להשרות המשטרה על מי שרואים עצמם 'אזרחים שומרי חוק' התחלף בפליאה, בזעזוע ובתדהמה, ומשם קצרה הדרך לעוינות ולמשטמה.
אחד התהליכים הבריאים שצריכים להתחולל בחברה הוא התאזרחות. אנחנו כבר לא "אומה במדים", רובנו כבר לא מקדשים את המוסדות שתפקידם הפעלת אלימות (וזהו אכן תפקידם הבסיסי של צבא ומשטרה). במקביל לירידה בתדמית הצבא מדרגת סמל מקודש לדרגת מוסד מדינתי אינסטרומנטלי שפחות ממחצית הצעירים בני 18 מצטרפים לשורותיו, אנו עדים לתהליך מהיר יותר של קריסת דימוי המשטרה.
בעיני רבים, גם אנשים התופסים עצמם כמתונים וכאנשי מרכז, קל וחומר אנשי שמאל, המשטרה נתפסת כעת כגוף שיש לחשוש מפניו, שיש לחשוד בו בשרירות לב ובאפליה על בסיס פוליטי. רבים מהמיינסטרים הישראלי מצאו עצמם חווים יחס משפיל וכוחני, דווקני ואלים שהיה שמור עד כה ל"חשודים הרגילים"; דהיינו האזרחים הערבים, האתיופים והחרדים. משכך אנו מוצאים שהתמורה האזרחית יוצאת נתרמת, שכן יחס משטרתי–פוליטי זה מאפשר למחנה האזרחי להגדיר את גבולותיו.
אין זו מהפכה. ממש לא. אך שינוי התפיסה הוא בהחלט צעד חשוב לקראת מציאות בה ייצאו אנשים לרחובות, יפגינו, יבנו בריקדות, יחסמו רחובות ויתעמתו עם שוטרים – כמו אזרחים שלא מטילים ספק בכוחם האזרחי.
שרון לוזון
