סודאן משכה את תשומת הלב העולמית במחצית הראשונה של שנת 2019, כאשר ההמונים התקוממו נגד משטרו של הרודן עומר אל-בשיר. ההתקוממות נחגגה כתחילת המעבר לדמוקרטיה, אך מעבר זה עוד רחוק מסיומו. מערכת "פיפלס וויס" ("קול העם") הקנדית ראיינה את פדיל אל-האשמי, פעיל במפלגה הקומוניסטית הסודאנית, בנושא המאבק המתמשך בארצו.

ההמונים הסודאנים זכו בניצחון משמעותי באפריל 2019, כאשר הכריחו את הרודן עומר אל-בשיר להתפטר מתפקידו. מה הרקע לכך?

השלב הראשון במהפכה החל בדצמבר 2018, והסתיים חמישה חודשים לאחר מכן. באפריל 2019 אמרתי כי מה שהתרחש בסודאן הוא מהפכה בהתהוות, וזה עדיין המצב: הרתיחה החברתית ממשיכה והתהליך המהפכני לא הסתיים. האליטה השלטת הפסידה, אבל המערכת הישנה, מערכת הביטחון העמוקה, המיליציה המדינתית והשורשים העמוקים של המערכת הכלכלית עדיין קיימים. הישן עוד גוסס, והחדש טרם נולד.

פרויקט השחרור הפוסט-קולוניאלי בסודאן, שהיה אמור להבטיח צמיחה שיוויונית וצדק חברתי, מעולם לא הצמיח את פירותיו. המשטר הצבאי המדמם בהנהגת האיסלאם הפוליטי, שהוא בעל ברית קרוב של הכוחות האימפריאליסטיים הבינלאומיים, הנחית מכה אנושה על הכוחות ועל התנועות שנאבקו למען תמורה דמוקרטית. המשטר הצבאי אימץ את "המרשם" של הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית להפרטת המגזרים הציבוריים המצליחים, ובמקביל נקט בצעדי צנע של קיצוץ בסובסידיות ליצרנים המייצרים סחורות בסיס. ההשקעות בבריאות, בתשתיות, בתחבורה ציבורית ובחינוך קוצצו באופן ניכר, וכך גם התוכניות החקלאיות להכשרת אדמת בור צחיחה לעיבוד. גניבת אדמות נפוצה בכל המדינה, משאבים נשדדו והגנרלים מעלו בכספי הציבור.

אי-הצדק החברתי והכלכלי הקיצוני הלך יד ביד עם אידיאולוגיה נוקשה של איסלאם פוליטי. הגלובליזציה התקדמה לשלב פשיסטי בו היא מבנה, מחדשת ומייצרת טרור ודיכוי במדינות מתפתחות. בדרום הגלובלי, הניצול והדיכוי נתלים באידיאולוגיות המאפשרות את המשך השוד והגזל. לכן המרחב למאבק מעמדי ולמאבק פוליטי הצטמצם מאוד. מעמד, גזע ודת הצטלבו וגרמו למלחמות האזרחים ארוכות השנים בדרום המדינה בחבל דארפור, בהרי הנובה ובאזור הנילוס הכחול.

כאשר הרחובות ברוב הערים הגדולות בסודאן געשו בדצמבר 2018, קם גוף עממי כדי לארגן ולהוביל את התנועה תחת הסיסמא: "חירות, שלום וצדק". גוף זה נקרא "כוחות החירות והשינוי". בסיסו העיקרי היה במפלגות ובאיגודים המקצועיים. מהפכת דצמבר 2018 הייתה שוחרת שלום באופן ברור, ולכן עוררה תמיכה מסויגת במערב, למרות שהמעצמות העדיפו להמשיך לתמוך בבעל בריתן הדיקטטורי – משטר האסלאם הפוליטי.

ב-2019 פתחו הכוחות המהפכנים במשא ומתן על העברת השלטון לידי מועצה צבאית זמנית. המפלגה הקומוניסטית התנגדה לכך ונסוגה מהקואליציה המהפכנית בנובמבר 2020. מדוע?

חלק מהמפלגות הבורגניות ומהטכנוקרטים בקואליציה השתכנעו במה שהשגריר האמריקאי בסודאן, פרינסטון ליימן, כינה "נחיתה רכה". נחיתה רכה משמעה – העברת השלטון לידי שותפות אזרחית-צבאית המשמרת את המערכת הכלכלית הקיימת. אגף זה של הקואליציה "חטף" את המשא ומתן וקיבל בברכה את המועצה הצבאית הזמנית (המורכבת מתומכיו לשעבר של עומר אל-בשיר), שהיא למעשה שלטון חדש שאין לו דבר במשותף עם דרישות המהפכה.

המפלגה הקומוניסטית הסודאנית התנגדה כמעט לבדה לגישה ריאקציונית זו, וחשפה בפני ההמונים את השגיאות של הקואליציה. המודל השלטוני החדש העניק דומיננטיות ברורה למועצה הצבאית, שחוקקה חוקים וגזירות בנושאים כלכליים מאחורי גבו של האגף האזרחי הצייתני והפסיבי בממשלה. המפלגה הקומוניסטית נסוגה מהקואליציה בנובמבר 2020 והחרימה את מוסדות ממשלת המעבר. הסיבות העיקריות לצעדים אלה טמונות בהפרה העקבית של הממשלה את המסמכים החוקתיים עליהם חתמה הקואליציה, ובשגיאות החמורות המסיגות לאחור את הישגי המהפכה.

מדובר באימוץ מודע של טקטיקות ושל נקודות מבט המנוגדות לדרישות המהפכה לפירוק המשטר הפוליטי והכלכלי הישן. לכך נוסף הסירוב להעמיד לדין את הפושעים שעמדו בראש המשטר הישן ולמסור את עומר אל-בשיר לבית הדין הבינלאומי לצדק, וגרירת הרגליים בחקירת רצח המפגינים ביוני 2019 ממול למשרדי הצבא. המועצה הצבאית אשמה גם בהוצאה חלקית לפועל של הסכם השלום הלא-אחראי שנחתם בג'ובה (עם דרום סודאן – ז"ה), ללא שיתוף של האגף האזרחי בממשלה. האגף האזרחי מצדו ממנה שרים ללא קשר לכישוריהם או לתפקידם, ומתייחס לתיקים בממשלה כאל שלל מלחמה.

מעל הכול, השותפות עם הצבא, שהיא למעשה העברת הכוח לידי הקצינים, היא המשך הכניעה לתכתיבים של קרן המטבע הבינלאומית ושל הבנק העולמי. תכתיבים אלה כוללים המשך ההפרטה של המגזר הציבורי, פתיחת הכלכלה בפני חברות בינלאומיות, שער חופשי של הפאונד הסודאני, וביטול הסובסידיות לגז, בנזין, תרופות, חשמל ומים.

מה מצבה של תנועת ההמונים? מי מוביל אותה?

המצב הכלכלי כעת גרוע יותר משהיה לפני מהפכת דצמבר 2018. המדיניות הניאו-ליברלית שהנהיגה ממשלת המעבר, תחת לחץ הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית ובניגוד לדרישות ההמונים, הובילה לעליית מחירים של מוצרי הבסיס והתרופות ולפיחות בערך המטבע המקומי. רמת המחייה אומללה, ויותר מ-95% מהסודאנים חיים מתחת לקו העוני. המפלגה הקומוניסטית הסודאנית היא לב כוחות ההתנגדות למדיניות ולחוקים החדשים, שרבים מהם סותרים את החוקה החדשה של המדינה. העובדים והאיגודים המקצועיים נאבקים למען העברת חוק איגודים מקצועיים חדש שיבטיח את עצמאותם ואת אופיים הדמוקרטי.

בשל ההפרה החמורה של המסמך החוקתי, פועלת המפלגה הקומוניסטית הסודאנית כעת להפלת הממשלה הזמנית ולבנייה מחודשת של חזית שתחזיר למהפכה את התנופה. הכוחות הפוליטיים העיקריים שפעילים נגד הממשלה הזמנית ולמען השלמת דרישות המהפכה כוללים את המפלגה הקומוניסטית הסודאנית וכמה מפלגות נוספות, ועדות התנגדות שקמו בכל הערים, חלק מאסיפת המומחים (שהתפצלה), ארגוני משפחות שכולות ובעיקר צעירים רבים.

תרגם: זוהר אלון