יעל געתון, כתבת הסביבה של כלי התקשורת "שקוף", מובילה בחודשים האחרונים פרויקט מיפוי של מפגעי סביבה, במסגרתו התפרסמו עשרות כתבות ומאמרים – בין היתר על מפעל נשר הסמוך לרמלה, על המפעלים המזהמים באזור התעשייה של אשדוד ועל מפרץ חיפה. בסדרת הכתבות הקרובה מתכננת געתון לסקר את הזיהום באזור תעשייה רמת חובב, הפוגע בבריאותם של הבדואים תושבי ואדי א-נעם. להלן שיחה שפורסמה בגיליון "זו הדרך" האחרון:
מה מטרתו של הפרויקט למיפוי מפגעי סביבה?
ככתבת סביבה, אני מסתכלת תמיד על הסיפור האנושי. מבחינה עיתונאית, תחום הסביבה הוא יוצא דופן בכך שהכתבים, ברובם, הם קודם כל אנשי סביבה ורק אחר כך עיתונאים. אני חריגה בכך שהגעתי לתחום מעולם המקומונים, ולכן אני בוחנת את הנושאים הסביבתיים מנקודת המבט של הקהילות המקומיות, באספקלריה של צדק חברתי. כך הגעתי למפת המזהמים. למרבה הצער, זיהום האוויר כמעט לא זוכה בסיקור. אני מנסה לחפש את המקום שאינם מסוקרים, ואת אלה שזוכים בתת-סיקור בגלל אינטרסים מסחריים, חוסר עניין או היעדר משאבים.
כיצד את עושה זאת?
קודם כל אני מגיעה לשכונות. אין לי רכב פרטי, ולכן אני מגיעה בתחבורה ציבורית. כשאני מגיעה למקום חדש אני מנסה ללמוד אותו ברגליים. לפעמים אני קובעת עם תושבים מראש, ולפעמים מפתחת שיחות במקום בלי תכנון מוקדם. לפעמים אנשים מבינים ישר למה אני שם, ולפעמים לא. אני מנסה להבין את הצד שלהם, את היחסים שלהם עם בעל ההון שלא רואה אותם, ולעתים קרובות הם לא רואים אותו – למרות שהם נפגעים ממנו באופן יומיומי.
מה גילית בפרויקט?
באופן גורף, כל מי שיכול לעזוב את השכונות הללו עוזב. תושבי שכונות נפגעות זיהום נמצאים לעתים קרובות בעשירונים התחתונים של המדד החברתי-כלכלי. לעתים קרובות האחראים לזיהום הם בעלי הון, אך לפעמים זו המדינה. לשכונות נפגעות זיהום מתנקזים כל החוליים של החברה הישראלית. כמעט בכולן אפשר למצוא הזנחה, אלימות, עוני וסמים. לעיתים המזהמים מנסים להלבין את הפגיעה באמצעות מנגנון תרומות לקהילה המקומית. לעיתים ישנה הלבנה גם כאשר מדובר בחברה ממשלתית שאסור לה לתרום לפי חוק. במקרה כזה החברה מבססת את היחסים בין הרשות המקומית לבין המפעלים המזהמים באמצעות התנדבות ופרויקטים. המסר שאני מדגישה הוא: עדיף שלא תזהמו מאשר שתתרמו.
יש התנגדות מקומית למזהמים?
במקומות שונים התנאים שונים. המאבקים תלויים בגורם המזהם ובאוכלוסייה המקומית. עם זאת, שמתי לב לדפוס קיים: לעתים קרובות, מי שבולטת יותר במאבק היא אוכלוסייה מבוססת שנמצאת במעגל הרחוק היותר ממוקד הזיהום. לעתים אלה מושבים או שכונות עשירות שמתניעים את המאבק. בינם לבין האוכלוסיות המוחלשות ישנם פערים פוליטיים ופערים תפיסתיים לגבי מטרות המאבק, ולכן שיתופי הפעולה אינם חפים מקשיים.
ישנן הצלחות במאבקים נגד הזיהום?
הזיהום הוא כמו מחלה קשה מאוד: לא מדברים על פתרון או ריפוי אלא על שליטה. עם זאת, ישנם יוצאי דופן. המאבק במפרץ חיפה התחיל שנים רבות לפני שנכנסתי לתחום, וכבר קיימת תוכנית לפנות את המפעלים המזהמים. החשש הוא שבעקבות הפינוי בחיפה, אזורים אחרים בארץ יפגעו. אחד החששות הוא שאזור התעשייה באשדוד יקלוט כמה מהמפעלים המזהמים שיפונו מחיפה.
דוגמא נוספת היא מפעל נשר רמלה, עליו כתבתי הכי הרבה כתבות במסגרת הפרויקט. במקרה הזה הצלחנו לעורר מאבק אזרחי מחודש, שהוביל לדיון בכנסת ולהצטרפות של ארגוני הסביבה הגדולים. בתחילת הקדנציה של עידית סילמן כשרה להגנת הסביבה, נשלח אליה מכתב הדורש לטפל במפגעי הסביבה של מפעל נשר, שהוא המפעל הפרטי המזהם ביותר בישראל לפי המדד של המשרד להגנת הסביבה. חשוב לציין שהבעלים של המפעל הוא לן בלווטניק, הבעלים של ערוץ 13, מיליארדר שחי באנגליה. הצלחנו להפעיל לחץ ולערב את הרגולטור, ועלתה הצעה מארגוני הסביבה ליצור מודל שלא קיים בארץ ואשר נקרא "מועצה אזרחית מפקחת". זה מודל הנהוג בסקוטלנד, שמשלב במועצה המפקחת נציגים מהקהילות המקומיות, נציגי ציבור וממשל, שותפים מהאקדמיה וגם את הנהלת המפעל.
כשהתחלתי לסקר את נשר רמלה, כמעט אף אחד לא עשה זאת. אחרי שהתחלתי לפרסם, גופי תקשורת אחרים החלו לגלות עניין ופרסמו עוד כתבות. אני חושבת שזה מבטא יותר מכל את שיטות העבודה של שקוף – לכתוב על מה שחשוב ולא רק על מה שפופולרי.
מה מתוכנן בהמשך פרויקט המיפוי?
אני מתכננת לעסוק בזיהום האוויר במועצה התעשייתית נאות חובב שבנגב, ממנו סובלים תושבי הכפר הבלתי-מוכר ואדי א-נעם. נחשפתי לסיפור כאשר גיליתי שיש בכפר תחנת ניטור שלא עובדת בגלל סכסוך עם חברת החשמל. אז התחלתי לרחרח. בצילום שקיבלתי אפשר לראות את הקיר של בית הספר של הכפר נושק לתחנת כוח. אני מניחה שיש לתושבים בעיות דחופות יותר להתמודד עמן, אבל זה לא אומר שלא צריך להילחם בזיהום האוויר. זיהום הורג – להיאבק בו איננה פריווילגיה. אך כאשר המקרר ריק, כנראה אין פנאי לדאוג מה נושמים.
כיצד את תופסת את תפקידך העיתונאי?
שכרי מגיע מהציבור. התפקיד שלי הוא לשאוף לשינוי חברתי ולדאוג שהפלטפורמה שמפרסמת אותי תשרת את המטרות ששלמה היא נוסדה. שקוף הוא כלי תקשורת עצמאי הממומן בתרומות מהציבור ולא בידי בעלי הון. בניגוד לכל מקום אחר שעבדתי בו, ב"שקוף" יש חופש עיתונאי מוחלט. למעט שיקולים עיתונאיים וחישובים פנים-מערכתיים, אין שום התערבות בתכנים בהם אני עוסקת.
זוהר אלון
