פוארטו ריקו חוותה חודש יוצא דופן שהגיע לשיאו בהפגנות המוניות. כל המגזרים בחברה הפוארטוריקנית התאחדו על מנת לסלק את המושל ריקרדו רוסלו. יותר מעשירית אוכלוסיית האי צעדה ברחובות הבירה סן חואן ב-17 ביולי, ויותר מ-14% ממנה צעדה גם בערב ה-22 ביולי.
מפגינים בסאן חואן, בירת פוארטו ריקו, 23 ביולי האחרון (צילום: המפלגה הקומוניסטית של פוארטו ריקו)
רוסלו (40), שהתפטר, הוא חבר המפלגה הפרוגרסיבית החדשה, אשר מקדמת את הפיכת המושבה האמריקאית למדינה נוספת בארה"ב. בעקבות התפטרותו, מסרה המפלגה הקומוניסטית של פורטו ריקו, הנאבקת לעצמאות האי, כי מדובר ב"צעד ראשון במאבק נגד השחיתות הקפיטליסטית והקולוניאליסטית ולמען עצמאות וצדק חברתי".
את הקריאות להתפטרותו של רוסלו הובילו איגודים מקצועיים, ארגוני זכויות נשים, ארגוני סטודנטים וקבוצות מאורגנות אחרות של החברה האזרחית. בהמשך הצטרפו חברי כל המפלגות הפוליטיות, מושלים לשעבר, נציגי קונגרס בארה"ב, איגודי שוטרים וכן נציגי המגזר הפרטי.
פורטו ריקו נקלעה לתוהו ובוהו מאז 13 ביולי, עת נחשפו 889 תכתובות בין המושל רוסלו למעגל הקרוב שלו. התכתובות עמוסות בהערות הומופוביות, בבדיחות על גופות שנערמו אחרי הוריקן מריה ובעלבונות שכוונו כלפי עיתונאים, אמנים ופוליטיקאים. השיחות חשפו גם תקשורת בלתי–חוקית בין הממשל ללוביסטים. מוקדם יותר באותו חודש עצר ה–FBI שישה אנשים, לרבות שרי החינוך והבריאות לשעבר, באשמת שחיתות. שר האוצר הפורטו–ריקני פוטר אף הוא לאחרונה, לאחר שהתייחס למחלקתו כמעין "מאפיה מוסדית", לפי הודעת הממשל.
אך שורשי ההתקוממות אינם נעוצים בתכתובות או בשורת מעצרים. זו נטועה עמוק יותר. גם התגובה העלובה להוריקן מריה שזרע הרס באי אינה הסבר מספק. המושל רוסלו לא הציע לפוארטו ריקו שום מוצא, למעט כישלון עטוף ברטוריקה פופוליסטית. המושל לא עמד בהבטחתו לשפר את החינוך הציבורי (שר החינוך לשעבר סגר כמעט 400 בתי ספר עקב קיצוצים). גם תקציבי האוניברסיטאות בפורטו ריקו קוצצו, הקרנות פנסיוניות נפגעו עקב מדיניות ניאו–ליברלית, ושירותים ציבוריים רבים הופרטו (נעשו מאמצים גם להפרטת רשות החשמל).
וכן, אי אפשר להבין את השחיתות בפוארטו ריקו בלי לבחון את מערכת היחסים הקולוניאלית רבת השנים שלה עם וושינגטון. השחיתות פושה מאז ימי השלטון הצבאי. המושלים הראשונים היו נבחרי ציבור שמינו נשיאי ארה"ב, לרוב בתמורה לטובות הנאה פוליטיות או לתרומות שמנות לקמפיין הבחירות. לחלקם לא היה ידע בספרדית.
בימיו הראשונים של השלטון האמריקאי בפוארטו ריקו נהרסה תעשיית הקפה באי. זו הוחלפה במטעי סוכר בעקבות הוראה מוושינגטון. המושל הראשון, צ'רלס אלן (1901-1900), לא טרח לסיים את כהונתו בטרם מונה לתפקיד בכיר בחברת הזיקוק האמריקאית שהשתלטה על הסוכר באי. המושל מונטגומרי ריילי (1923-1921) מונה משום שהיה תורם משמעותי לקמפיין של הנשיא האמריקאי וורן הרדינג, ומאוחר יותר אף הואשם במעילה בכספי ציבור.
תרבות השחיתות נמשכה גם לאחר שתושבי האי הורשו לבחור מושל באופן דמוקרטי (1948). התלות הכלכלית של האי בהון אמריקאי, כמו גם במגזר ציבורי גדול, יוצרת הזדמנויות לפוארטו–ריקנים מסוימים להרבות את הונם באמצעות שימוש בעמדות ממשלתיות לשם השגת טובות הנאה.
אך המרוויחים האמתיים משחיתות מערכתית זו הם בעלי הון אמריקאים. בשנים הראשונות היו אלה תעשיינים בעלי אינטרסים, בייחוד בענף הסוכר. בהמשך הגיעו חברות הנפט הגדולות, שעדיין בעלות נוכחות רבת עוצמה באי. כעת מדובר בראש ובראשונה בבעלי אינטרסים פיננסיים, ובפרט משרדי עורכי דין, יועצים פיננסיים ויועצים אחרים. כל אלה הרוויחו מאותן עסקות שדרדרו את פוארטו ריקו למשבר החובות הקשה שלה. כעת הם מרוויחים מניהול המשבר עצמו.
כך למשל, הוציא תאגיד החשמל כמעט 150 מיליון דולר עבור שכר טרחה ליועצים משפטיים ופיננסיים מאז שפשט את הרגל ב-2014. סכומים אלה שילמו תושבי פוארטו ריקו. באותה תקופה פיטר התאגיד הציבורי כ-15% מעובדיו, וההנהלה המשיכה לדחוף לקיצוצים בפנסיות ובתנאים של העובדים. באותה שנה שילמה ההנהלה 57 מיליון דולר לחברת הייעוץ האמריקאית מקינזי. לעורכי הדין וליועצים הפיננסיים אין שום תמריץ לפתור את המשבר (אם כבר, ההיפך הוא הנכון).
בינתיים מונתה שרת המשפטים וונדה ואסקז למחליפה זמנית של המושל. בבחירות הקרובות יחתרו רבים במועדון "הנערים הפוליטיים" באי להיכנס לנעליו של רוסלו מבלי לשים סוף לשחיתות המערכתית. לכן האתגרים העומדים בפני העם רבים: להכריח כל ממשלה חדשה למנות מפקחים עצמאיים, ליישם דמוקרטיזציה של מוסדות המדינה, להפסיק את ההפרטות של גופים ציבוריים ולשנות באופן חד את הקשר הקולוניאלי בייסודו עם ארצות הברית.
המהפכה השלווה המתרחשת בפוארטו ריקו אינה יכולה להסתיים רק בהדחת רוסלו. גם אם התנועה הנוכחית תירגע בטווח הקצר, דומה כי רוח חדשה נושבת בפורטו ריקו. האי השתנה לאחר קורות יולי 2019.
קאטי קונדל
המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב. פורסם במקור באתר ג'קובין
