בית החולים הדסה בירושלים, הנמצא בבעלות עמותת נשות הדסה, נקלע למשבר קשה, המתבטא בגירעון של 1.3 מיליארד שקלים, ואשר הוביל את רופאי ועובדי בית-החולים לנקוט מחאות, עיצומים ושביתות (ר' בתמונה). רופאים בבתי-חולים אחרים השביתו בתחילת השבוע את העבודה לשעתיים, בסולידריות עם רופאי הדסה, אשר מעליהם מרחפת סכנה של פיטורים וקיצוצים בשכר.
(הפגנת עובדי הדסה. צילום: דוברות ההסתדרות הרפואית)
הנהלת בית-החולים מפנה אצבע מאשימה – כדרכן של הנהלות – כלפי ועד העובדים, וטוענת כי שכרם של העובדים מנופח וכי ההטבות הסוציאליות הניתנות לעובדים יקרות מדי. אולם ההנהלה נמנעת מהתייחסות רצינית להיבט חשוב של המשבר אליו נקלע בית החולים, והוא העירוב המזיק הקיים בו בין שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) לבין היותו בית החולים ציבורי. בשנת 2013 היו הכנסות השר"פ בהדסה 254 מיליון שקלים, מתוכם קיבל בית החולים – רק 40 מיליון שקלים. השר"פ בהדסה עושה שימוש בתשתיות בית החולים, ובחלקו מתחיל בשעות הבוקר, בהן הרופאים מקבלים גם את שכרם הציבורי.
השר"פ אומנם מוגדר כזכות לבחור רופא, ולא להקדים את התור אליו, אולם ריבוי הביטוחים המשלימים הוביל בשנים האחרונות למצב, שבו בפועל מבטיח השירות הזה קיצור של תורים – הן להתייעצות עם רופאים והן לניתוחים ולהליכים רפואיים אחרים. המשמעות היא שסוג הביטוח של החולה משפיע על קדימות הטיפול שיקבל בבית החולים. לכן, מי שאינו יכול להרשות לעצמו לרכוש ביטוח משלים, ממתין לעיתים חודשים עד שיזכה באבחון ובטיפול. סקר שנערך באוניברסיטה העברית, הצביע על פער של פי עשר בממוצע זמן ההמתנה לתור בין המסלול הציבורי לפרטי. בבית חולים הדסה, הפער אף גדול יותר: 4.7 ימי המתנה לתור בממוצע במסלול השר"פ, לעומת 64 ימים במסלול הציבורי. כלומר, פער של פי 13.6!
ד"ר אמנון להד, יו"ר החוג לרפואת המשפחה באוניברסיטה העברית, הזהיר מהשלכות שליליות נוספות של מצב זה: "במקרים רבים, גם אנשים שיש להם ביטוח משלים לא יכולים להרשות לעצמם לנצל אותו. אני עצמי עובד כרופא משפחה באזור בית־שמש, שהוא לא אזור חזק מבחינה כלכלית, ורבים ממטופליי, כשיגיע יום האמת, לא ישתמשו בביטוח המשלים שלהם, משום שההשתתפות העצמית בניתוח עומדת על 1,000 או 1,500 שקל, וזה סכום גדול מבחינתם. נוצר מצב אבסורדי שבו העניים, שעושים ביטוח משלים אבל לא משתמשים בו, מממנים למעשה את האנשים המבוססים, שיכולים להרשות לעצמם לא רק לעשות ביטוח משלים אלא גם לנצל אותו ("וואינט", 4.8.2013).
אולם חרף הפערים החברתיים שיצר השר"פ, מנכ"ל הדסה אביגדור קפלן מתנגד לביטולם, בטענה כי "בכל העולם יש רפואה פרטית… אזרחי ישראל לא מסתפקים רק ברפואה ציבורית, ולא ניתן את גופנו לרופא אנונימי". למרות המשבר החריף, הוא מצביע את הדסה כדוגמא ומופת: "אם כבר נגזר שתהיה רפואה פרטית – המודל של הדסה הוא הטוב ביותר" ("דה מרקר", 9.2).
אומנם, גם במערכת הציבורית ישנן חולשות (למשל, בדמות הנגישות לשירותי הבריאות ביישובי הפריפריה או ביישובים ערביים), אולם הפתרון לכך אינו בהפיכת מערכת הבריאות ליותר פרטית, כדברי מנכ"ל הדסה, אלא דווקא בהפיכתה לציבורית יותר. כאשר שירותים הניתנים במרפאות ובבתי-חולים עוברים בצורה חלקית או מלאה לידיים פרטיות, מי שנפגעים מכך הם רוב התושבים, ובמיוחד התושבים המוחלשים, אשר ידם אינה משגת לשלם את ההשתתפות עבור ניתוח או התייעצות עם רופא.
את הבעיה הנקודתית של בית החולים הדסה ניתן לפתור, למשל, באמצעות הלאמתו והעברתו לידי המדינה. בדרך זו ניתן להבטיח שבית החולים – החיוני עבור העיר ירושלים – ימשיך לפעול. אולם דרוש גם פתרון לבעיה הרחבה יותר, של שירותי הרפואה הפרטיים. את הרפואה הפרטית יש להפריד באופן מוחלט מן המערכת הציבורית, ואילו את הגירעונות של זו האחרונה – על הממשלה לכסות ומייד.
