ביום רביעי הקרוב, 25 בנובמבר, יצוין יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים בכל העולם. תאריך זה נקבע ביום השנה להתנקשות הפוליטית בשלוש האחיות מירבל ב-1960. פאטריה, מינרווה ומריה תרזה מירבל היו פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שפעלו נגד המשטר הפשיסטי של הדיקטטור רפאל טרוחיו. ב-1981 הכריזו פעילות פמיניסטיות מאמריקה הלטינית על יום השנה לרצח בתור יום המאבק להעלאת המודעות לאלימות נגד נשים. לאחר מכן, ב-1999 קיבל התאריך הכרה רשמית מצד האו"ם בתור יום המאבק הבינלאומי.

הפגנת זעם של נשים בעראבה ביום שלישי האחרון בעקבות הרצח של אם לחמישה, ופאא עבאהרה, ברחוב בידי בן זוגה לשעבר (צילום: אל אתיחאד)

בישראל, אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה הן תופעה חברתית רחבה המשפיעה על מאות אלפי משפחות, אך נמצאת במקום נמוך בסדר העדיפויות של הממשלה ויתר הרשויות. ההערכה היא שכ-200 אלף נשים נמצאות במערכות יחסים אלימות, וכי אחת מתוך שלוש נשים תותקף או תוטרד מינית במהלך חייה. מאז תחילת 2020 נרצחו 19 נשים בידי בני זוגן, יותר ממחציתן – נשים ערביות.

במהלך השנה האחרונה, במקביל למחאה הפוליטית נגד שלטון הימין, נערכו פעולות מחאה פמיניסטיות רבות. פעילות פמיניסטיות מחו בעקביות נגד הפקרת הממשלה את קורבנות האלימות ודרשו החמרה בענישה, שיפור והתייעלות של המשטרה בטיפול בפניות המגיעות אליה, והעברת התקציבים שהובטחו למרכזי הסיוע ולמערכת הרווחה שאינה מתוקצבת דיה וקורסת תחת עומס הפניות.

איפה הממשלה?

20 מיליון שקלים שיועדו לטיפול בגברים אלימים ולמסגרות לנשים מוכות הועברו למשרד הרווחה בסוף 2019 אך נמשכו חזרה בתחילת ינואר, לפני שניתן היה להשתמש בהם, והוכרזו כעודף תקציבי. התוכנית למאבק באלימות שאושרה ב-2017 לא מומשה עד היום. במאי התעורר גל חדש של מחאה בעקבות הרצח המזעזע של מאיה ווישניאק בידי בן זוגה, ואלפי נשים חזרו ודרשו להעביר את התקציב שהובטח. באוגוסט, לאחר האונס הקבוצתי באילת, התחדשו ההפגנות בקריאה: "לא שותקות על אונס". מאז לא נתקבלה בממשלה שום החלטה לגבי התקציבים והטיפול נשאר תקוע. רק בחודש שעבר נרצחו באותו יום שתי נשים בהפרש של שעות ספורות – נג'אח מנסור ואירנה גריבנב. שתיהן התלוננו בעבר במשטרה לגבי אלימות והיו מוכרות לרשויות.

המצב הנוכחי הוא תוצאה של מדיניות ארוכת שנים ושיטתית של הפקרה ושל העלמת עין, ושל תרבות מיליטנטית וכוחנית המושתתת על ערכי משפחה שמרנים והיררכיים. הפעילות הפמיניסטיות קוראות שוב ושוב לחינוך ולטיפול מניעתי בגברים הפוגעים, אך בחברה שמעודדת הדחקה והעלמת עין למען "שלום בית", אין כמעט אפשרות לטפל בשורשי הבעיה. גם טיפול שאינו מניעתי כמעט ולא מתאפשר כאשר מערכת הרווחה קורסת והעובדות הסוציאליות זועקות על היעדר תקציבים וכוח אדם. כל העניינים האלה קשורים זה בזה קשר הדוק – היחס המביש לעובדים ולעובדות בתחומי הרווחה והטיפול בא לידי ביטוי ביכולתם המצומצמת להגיש עזרה מיידית לנשים ולילדים במשפחות הנמצאות בסיכון.

מעמד הנשים והתפיסה השמרנית לגבי תפקידן במשק וביחידה המשפחתית משתקף באופן הטיפול של גורמי המקצוע והמשטרה במשפחות המוכרות לרשויות: קריאות מצוקה לא נלקחות בכובד ראש ותלונות חוזרות ונשנות נשארות ללא מענה.

היבטים אחרים של אלימות שאינה פיזית, כמו אלימות מילולית או כלכלית, כמעט שלא מובאים בחשבון כאשר מנסים לאמוד את הסכנה הנשקפת לאישה במערכת יחסים מתעללת. התבטאויות של חברי כנסת משקפות את העמדה הזו בצורה הבהירה ביותר: בדיון לגבי הצעת החוק למניעת אלימות כלכלית שאושר בקריאה טרומית, כינה ח"כ שלמה קרעי (ליכוד) את החוק "טרלול משפטי", ועמיתו לסיעה אריאל קלנר תיאר סיטואציה שבה אישה קונה בגדים בסכומים גבוהים כהטלת אימה כלכלית על בן זוגה. בתפיסות כאלה באים לידי ביטוי זלזול עמוק כלפי מצוקה אמיתית של נשים במערכות יחסים מגבילות, משפילות או מתעללות – צורות האלימות הבלתי–נראות הנתפסות כמשניות בחשיבותן ובכך נדחקות אל מחוץ לסדר היום.

המאבק הפמיניסטי מבקש להעלות למודעות את מכלול הבעיות המרכיבות יחד את מגפת האלימות נגד נשים – היעדר תשתית חינוכית ראויה וטיפול מניעתי בבני זוג אלימים; אוזלת היד של המשטרה בטיפול בפניות ובתלונות; חוסר היכולת של מערך הרווחה להגיע לכל המשפחות והנשים ולהושיט עזרה ראשונה מיידית בעת הצורך; מחסור בתקציבים וקיפאון בירוקרטי החוסם אפשרות לתקצב את הגופים שאמורים להיות מופקדים על הטיפול בבעיה; ולבסוף תפיסות חברתיות מעוותות המכחישות את היקף התופעה ומזלזלות בחומרת ההשלכות – אחת הבעיות העיקריות שפעילות במאבק נתקלות בה באופן קבוע. לכן, ב-25 בנובמבר 2020, בעצרת לציון יום המאבק, נצא לרחובות ונזעק בשם אחיותינו: דם נשים אינו הפקר!

דוריאל לונקה

עוד בנושא, בגיליון השבוע של "זו הדרך", עמ' 7:

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/11/G45_2020.pdf