כאשר קראתי לראשונה על התפרצות וירוס הקורונה בסין, ב-26 בינואר 2020, חשבתי מיד על ההשלכות שיהיו לכך על הדינמיקה הגלובלית של הצבר ההון. המודל הקיים של הצבר ההון היה מצוי ממילא במצב רגיש. תנועות מחאה גדשו את הרחובות כמעט בכל מקום, מסנטיאגו ועד ביירות, בהכרזה גלויה שהמודל הכלכלי השולט לא עובד למען רוב האוכלוסייה. המודל הניאו–ליברלי הזה נשען יותר ויותר על הון פיקטיבי, על מערכות אשראי מנופחות ועל צבירת חובות. הוא כבר נתקל במחסום הביקוש; ההון מסוגל לייצר הרבה יותר ממה שהשוק יכול לצרוך. אז כיצד יצליח המודל הכלכלי הזה, עם הלגיטימציה השוקעת שלו ובמצבו השברירי, לשרוד את תוצאותיה הבלתי–נמנעות של מגיפה כלל עולמית? התוצאה תלויה בעיקר במשכו של המשבר. כפי שציין מרקס, ערכן של סחורות יורד לא משום שאינן יכולות להימכר, אלא משום שאינן יכולות להימכר בעוד מועד.
דייוויד הארווי (צילום: מורנינג סטאר)
הטבע איננו חיצוני לכלכלה או נפרד ממנה. היחס בין השניים הוא דיאלקטי: ההון משנה את התנאים הסביבתיים בתוכם הוא פועל, ואגב כך מחולל תגובות בלתי צפויות (כמו שינוי האקלים) הפועלות עליו בחזרה. אם מאמצים השקפה זו, מתברר שמעטים מאד הם "אסונות הטבע" הטהורים. וירוסים עוברים מוטציות באופן תמידי, אבל הנסיבות בהן מוטציות אלה מסכנות חיים תלויות במעשים אנושיים.
לו רציתי להביע זאת במונחים מטאפוריים, הייתי טוען שנגיף הקורונה הוא נקמתו של הטבע על ארבעים שנות התעללות מעשה ידיו האלימות של הניאו–ליברליזם.
באופן מטריאלי יותר, הגלובליזציה הקפיטליסטית יוצרת את התנאים להפצה בינלאומית של מחלות – שבתורן מסוגלות לשתק את הכלכלה העולמית. אנחנו חיים כיום בעולם מחובר ומרושת, בו רשתות ההפצה האנושיות של סחורות ואנשים משמשות גם למעבר נגיפים.
כאשר החדשות הראשונות בדבר התפרצות הנגיף פורסמו, נרשמה בשוקי המניות בעולם צניחה מיידית. עם זאת, במפתיע, לאחר הצניחה הראשונית נרשמה עלייה רציפה בשווקים במשך יותר מחודש. העולם האמין שמדובר עדיין ב"עסקים כרגיל", וכי המשבר הוא עניין המשפיע על סין בלבד (במדינות מסוימות נלוו לכך גם גילויים מכוערים של סינופוביה וגזענות). בחוגים אחדים, כולל בממשל טראמפ, נתקבלה עצירת הצמיחה הכלכלית בסין בעקבות המגיפה בשמחה גלויה, והוצגה כהוכחה לכישלונה של השיטה הסינית. אך בימים שלאחר מכן החלו להתפשט עוד ועוד ידיעות על שיבושים בענפי ייצור גלובליים הקשורים בווהאן.
רק כשפרץ הווירוס באיטליה, הושפעו השווקים הבינלאומיים באופן משמעותי. הצניחה שהחלה בשוק המניות בעולם באמצע פברואר הגיעה כדי ירידה של 30% עד אמצע מארס.
הרשויות ומערכות הבריאות כמעט בכל מקום נתפסו בלתי–מוכנות. ארבעים שנות ניאו–ליברליזם באירופה, בצפון אמריקה ובאמריקה הלטינית הותירו את הציבור חשוף לחלוטין ובלתי–מוכן להתמודדות עם משבר בריאות בהיקף כזה. זאת למרות שמגיפות גלובליזציה קודמות, כגון סארס ואבולה, סיפקו אזהרות בשפע על אודות הסכנה. בחלקים רבים של העולם המפותח, כשלו הרשויות הציבוריות שהיו אמורות לספק מענה למשבר ולא עמדו במשימה. הסיבה היא שרשויות אלה עברו הרעבה תקציבית באמצעות מדיניות צנע ארוכת שנים, שנועדה לממן הקלות במסים וסובסידיות לתאגידים ולעשירים. המודל העסקי שנכפה על שירותי הבריאות הציבוריים חיסל את יכולתם להתמודד עם העומסים הנוצרים במצבי חירום.
לתאגידים השולטים בתעשיית התרופות אין אינטרס לקדם מחקר על מחלות מדבקות (כמו משפחת הווירוסים עמה נמנית הקורונה, אשר מוכרת לממסד המדעי היטב מאז שנות ה-60). תאגידים אלה כמעט אינם משקיעים ברפואה מונעת, משום שזו נוגדת את האינטרסים שלהם – ככל שאנו חולים יותר, כך הם מרוויחים יותר. טיפול מניעתי אינו מעלה את מחירן של המניות; הוא עלול אפילו להוריד אותו.
נקודות התורפה של ההון
אחת ההשפעות ארוכות הטווח של המשבר עשויה להיות קיצור או גיוון שרשרות ההספקה של ענפי הייצור השונים, ובמקביל – אימוץ שיטות ייצור שאינן עתירות–עבודה, הנשענות על בינה מלאכותית. לכך יהיו כמובן השלכות אדירות על מצב התעסוקה. ההפרעה בייצור גוררת כבר עכשיו פיטורים המוניים של עובדים, אשר בתורם מצמצמים את הביקוש לסחורות. השפעה זו מובילה למיתון כלכלי.
אך נקודת התורפה המרכזית של הקפיטליזם העכשווי היא אחרת. אופני הצרכנות שהתפתחו כפיצוי בעקבות המשבר של 2008-2007 ספגו מכה קשה. שיטפון ההשקעות בצורות צרכנות אלה היו האפיק שמצא ההון כדי להתגבר על המשבר הקודם. הדוגמא המובהקת ביותר לצרכנות זו היא התיירות הבינלאומית: מספר התיירים בעולם עלה בהתמדה: מ-800 מיליון ב-2010 ל-1.4 מיליארד ב-2018. במקביל בוצעו השקעות ענק בשדות תעופה ובחברות תעופה, במלונות, במסעדות וכיוצא בזה. אפיק זה של הצבר ההון משותק כיום כליל. חברות תעופה רבות קרובות לפשיטת רגל, המלונות ריקים ואבטלה אדירה פושה ב"תעשיית האירוח". רבים מענפי הצרכנות שאיפשרו לשיטה להיחלץ מהמשבר של 2008, נקלעו לשיתוק בתנאים הנוכחיים. בהיעדר מנוע צמיחה מרכזי זה, המגייס את הביקוש הנדרש להפעלת כוחות הייצור של ההון, מתמוטטת הצורה הספירלית של הצבר ההון כלפי פנים – מקצה העולם לקצהו.
מי ישלם את המחיר?
ישנו מיתוס לפיו מגיפות אינן מתחשבות בגבולות מעמדיים וחברתיים. כמו אמירות רבות כאלה, אפשר שיש בכך גרעין של אמת. אולם המציאות המעמדית והחברתית של המשבר היום משקפת אמת אחרת. ההשלכות הכלכליות והבריאותיות של הקורונה עוברות דרך פילטר של אפליה. ברוב מדינות העולם, העובדים הנדרשים לטפל במספר החולים הגדל ולהמשיך לקיים את הענפים החיוניים של המשק הם בעלי מאפיינים מגדריים, מעמדיים וגזעיים ברורים.
דווקא העובדים המוחלשים הם שניצבים בחזית המאבק במשבר, והם החשופים במהלך העבודה לסכנת הידברות בנגיף ולא פחות מכך – לסכנת פיטורים ללא תמיכה כלכלית. ברובם אינם יכולים לעבוד מהבית, כמו שיכול לעשות חלק ממעמד הביניים. עובדים אלה גם אם נדבקו בנגיף או באו במגע עם חולה מאומת אינם יכולים להרשות לעצמם, מבחינה כלכלית, לשהות בבידוד ללא עבודה.
נגיף הקורונה הוא אפוא בעל מאפיינים מובהקים של מגיפה מעמדית, מגדרית וגזעית. בעוד שמאמצי ההתמודדות עם המגיפה ממוסגרים בסיסמאות שוויוניות כגון: "נעבור את זה יחד", הפרקטיקה של רוב הממשלות והנהלות התאגידים מרמזת על מניעים אחרים. מעמד העובדים בארצות הברית, המורכב כיום ברובו מאפריקאים–אמריקאים, לטינו–אמריקאים ונשים, נאלץ לבחור בין סכנת הידבקות לבין אבטלה.
ציבור נוסף שנפגע מהמשבר באופן קשה הוא הצבא האדיר של עובדי "כלכלת החלטורה" וצורות תעסוקה פיראטיות אחרות. רבים מעובדים אלה מוצאים עצמם ללא עבודה, וממילא גם ללא זכויות סוציאליות.
העובדים ברוב חלקי העולם עברו זה מכבר סוציאליזציה כדי שיתנהגו כנתינים ניאו–ליברלים ממושמעים (כלומר להאשים את עצמם או את אלוהים אם משהו משתבש, אבל לעולם לא להעז לחשוב שהקפיטליזם הוא הבעיה). אבל אפילו נתינים ניאו–ליברלים ממושמעים מבינים שמשהו פגום בדרך בה מגיב העולם הקפיטליסטי למגיפה.
השאלה הגדולה היא: כמה זמן זה עוד יימשך? המשבר עשוי לארוך עוד יותר משנה, ובמקרה כזה יעלו רמות האבטלה כמעט בוודאות לרמתן בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בתקופת השפל הגדול.
ההשלכות של המשבר על הכלכלה ועל החיים החברתיים הן מרובות, אך לא כולן שליליות בהכרח. הצרכנות העכשווית הלמה את התיאור של מרקס: "צריכת יתר וצריכה בלתי–שפויה המסמלת, בפנייתה אל עבר המפלצתי והביזארי, את נפילתה" של המערכת כולה. טירוף המערכות של הצרכנות מילא תפקיד משמעותי בהרס הסביבה. כיום, לביטולן של טיסות רבות ולצמצום הדרסטי בתחבורה היבשתית נודעות השפעות חיוביות בכל הנוגע בפליטת גזי חממה. מאז המשבר חל שיפור ניכר באיכות האוויר בסין וגם בארצות–הברית.
ניתן לצפות, כמו כן, שחיי היומיום יתנהלו בקצב איטי יותר, ועבור אנשים רבים תהיה זו ברכה. חוקי הריחוק החברתי, אם ימשיכו להיאכף, עשויים לחולל גם שינויים תרבותיים. צורת הצרכנות היחידה שתרוויח בוודאות כתוצאה מהמשבר היא כלכלת הנטפליקס.
תגובת ההון למשבר
הכיוון היחיד שיכול להציל את תהליך הצבר ההון הוא צרכנות המונים מחודשת, במימון ובהובלה ממשלתיים. זה ידרוש חיברות (סוציאליזציה) של הכלכלה, שממשלות בוודאי יאמצו – מבלי להשתמש במילה סוציאליזם. צפוי להתחולל עימות בין העקרונות הניאו–ליברליים לבין הצורך הדחוף בהתערבות רחבת–ממדים של המדינה.
מבחינה כלכלית, התגובות של הממסד למשבר הנוכחי הן ניסיון לשחזר את הצעדים שסייעו להיחלצות מהמשבר של 2008-2007. צעדים אלה כללו מדיניות מוניטרית גמישה וחבילות סיוע נרחבות. אך צעדים אלה נשאו פרי רק משום שהתרחשו במקביל להרחבה ניכרת בתשתיות הייצור בסין. אין לצפות שהתרחבות בקנה מידה דומה תתרחש שוב. חבילות הסיוע בארצות–הברית ב-2008 התמקדו אמנם בבנקים, אך כללו גם הלאמה דה–פקטו של חברת ג'נרל מוטורס. ראוי לציין שעל רקע התסיסה בקרב העובדים והתמוטטות הביקוש במשבר הנוכחי, שלוש יצרניות המכוניות הגדולות של דטרויט סגרו זמנית את מפעליהן. אם סין לא תוכל לשוב לתפקידה מ-2008, יוטל עול היציאה מהמשבר במלואו על ארצות הברית.
טמונה בכך אירוניה רבה: המדיניות היחידה שבכוחה להתגבר על המיתון, פוליטית וכלכלית, היא סוציאליסטית הרבה יותר ממה שברני סנדרס מציע. אך מי שיאלץ ליישם מדיניות זו הוא הנשיא דונלד טראמפ. הרפובליקנים שהתנגדו כל כך לחבילות הסיוע ב-2008, יאלצו לסכור פיהם או לצאת נגד טראמפ. טראמפ אף עלול לבטל את הבחירות בשל מצב החירום וליטול לעצמו סמכויות חירום, וזאת במטרה להציל את ההון ואת העולם הקפיטליסטי מכאוס וממהפכה.
המדיניות היחידה שעשויה לשאת פרי במצב זה היא הסוציאליזם. צפוי לכן שהאוליגרכיה השולטת תנסה להעניק למדיניות הסוציאליסטית שתנקוט גוון לאומני ולא עממי. המשימה הדחופה של המאבק האנטי–קפיטליסטי היא למנוע זאת.
דייוויד הארווי
המאמר תורגם על ידי מערכת "זו הדרך" והוא מתפרסם בגיליון השבוע
