הרפורמה הניאו-ליברלית שמציע שר האוצר אביגדור ליברמן לחולל בפנסיות של מיליוני עובדים, וזאת במסגרת חוק ההסדרים האנטי-דמוקרטי, היא מטען נפץ שהונח לפתחה של החברה הישראלית.
"לא עושקים את סבא וסבתא", כרזה בעצרת גמלאים שנערכה בחצר הוועד הפועל של ההסתדרות בנובמבר 2020 (צילום: הסתדרות הגמלאים)
ביטולן של ״איגרות החוב המיועדות״ שמנפיק האוצר תהיה פגיעה קשה בהכנסות הגמלאים והשארת מאות מיליארדי שקלים נוספים בידי בעלי ההון והמעסיקים (קרי: "שוק ההון"). מדובר בשלב האחרון באימוץ "הדגם הצ'יליאני" במה שמכונה בעגה האוצרית "שוק הפנסיה", או במילים אחרות חסכונותיהם של העובדים – הבטחת עתידם הפנסיוני לעת זקנה. ל"דגם הצ'יליאני" שלושה עקרונות: א' – כל קרנות הפנסיה מופרטות; ב' – כל החסכונות לפנסיה מופנים אך ורק לשוק ההון, כלומר לעסקות של בעלי הון; ג' – המדינה מסירה מעצמה כל אחריות לחסכון הפנסיוני של אזרחיה.
מהו הדגם הצ'ליאני?
צ'ילה היא המדינה היחידה בעולם בה הופרט כל מערך הפנסיה. במדינות אחרות, לרבות באלה שביצעו מהלכי הפרטה בתחום הפנסיה כמו ישראל, נותרו במערכת הפנסיה חלקים שאינם בבעלות פרטית. לדוגמא, קרנות הפנסיה הוותיקות בישראל לא הופרטו עד כה (אך הן סגורות בפני מצטרפים חדשים); הפנסיונרים הוותיקים של שירות המדינה מקבלים פנסיה תקציבית (אך מספרם הולך וקטן); ואנשי צבא, מוסד, שב"כ ויתר גופי הביטחון נסמכים על תקציב המדינה, שדואג להם היטב ותמיד מצ'פר אותם.
מערכת הפנסיה של צ'ילה הופרטה בשנות ה-70, בעת הדיקטטורה העקובה מדם של הגנרל אוגוסטו פינושה. הפרטה זו נערכה ללא התייעצות עם גוף כלשהו – הפרלמנט היה סגור, על המפלגות נאסר לפעול ואיגודי העובדים פעלו רק במחתרת. הפרטת הפנסיות בוצעה בעקבות הפרטת רוב החברות והשירותים הממשלתיים לטובת בעלי ההון – תומכיו הנאמנים ביותר של הגנרל.
הסיבה לאימוץ ה"מודל הצ'יליאני" בישראל אינה נעוצה במצוקת קרנות הפנסיה. הסיבה אחרת לגמרי, כפי שהסביר לפני כמה שנים ידין ענתבי, אחד מפקידי האוצר הבכירים (וכיום מראשי בנק הפועלים): "צריך להיזהר מדיבורים הנשמעים על כך, שהכסף לא צריך להיות בשוק ההון. צריך לזכור: הכלכלה הפיננסית היא הגורם שמאפשר את קיומה של הכלכלה הריאלית". גם הממונה לשעבר על שוק ההון אייל שלוש, קרא לאפשר השקעת כספי פנסיה בשוק ההון, שכן אחרת "יעלה מחיר ההון". במילים אחרות: מאז ומתמיד הייתה הדאגה של אנשי האוצר, הוגי רפורמת הפנסיה נוסח צ'ילה, נתונה לכמות ההון שתעמוד לרשותם של הטייקונים.
מהן אגרות חוב מיועדות?
איגרות החוב המיועדות הן איגרות שמנפיקה המדינה בתשואה שנתית של 4.8%, ולפי חוק מרכיבות היום כ-30% מתיק הפנסיה של עובדי ישראל. המטרה של איגרות החוב הללו היא – להבטיח תשואה גבוהה יחסית לקרנות הפנסיה, ובכך לתת לציבור ערובה כלשהי לעתידו הפנסיוני.
לפני הפרטת קרנות הפנסיה ב-2004, בעת כהונת בנימין נתניהו כשר האוצר, הושקעו 90% מכספי הפנסיה באיגרות חוב מיועדות. אך משקלן צומצם עם השנים עד שירד לכדי 30%. את היתר משקיעות קרנות הפנסיה בשוק ההון, בלי מעורבות של המדינה. כספים אלה מותנים בירידות ובעליות השערים בשווקים בארץ ובעולם. קרי: כל משבר קפיטליסטי עלול לזעזע את החסכונות של מיליוני עובדים.
כעת חפץ שר האוצר לחסל לחלוטין את מנגנון איגרות החוב המיועדות – כלומר, המדינה תפסיק להנפיק לקרנות הפנסיה אג"ח בתשואה של 4.8%.
במקומן מציע ליברמן מין מכשיר שיוצמד לאיגרות החוב הסחירות ושטיבו המדויק לא ידוע. לפי המנגנון המוצע, פעם בחמש שנים תחושב התשואה של אותם 30% מנכסי קרנות הפנסיה המושקעים באג"ח, ואם יתגלה שהתשואה עליהם (כעבור חמש שנים) נמוכה מ-27.6% (היעד שמציב האוצר), יפוצו קרנות הפנסיה על ההפרש. אך לא המדינה היא שתפצה, אלא קרן מיוחדת שתוקם, לדבריו, מכספי החוסכים.
לטענת האוצר, כאשר המדינה תפסיק להנפיק איגרות חוב מיועדות, ישתחררו כ-15 מיליארד שקל שהיו ב-15 השנים האחרונות חלק מתקציב המדינה מדי שנה. אולם המניע האמיתי לרפורמה הוא – דחיפת עוד מיליארדים רבים של שקלים לכיסיהם של בעלי ההון. כמה מיליארדים? עד עתה הונפקו איגרות חוב מיועדות בכ-230 מיליארד שקל, או כמחצית מתקציב המדינה לשנה הקרובה.
כך נרמסים הגמלאים
חוקי החיסכון הפנסיוני בצ'ילה נותרו בעינם גם לאחר שמוגרה הדיקטטורה ב-1990. אך מה קרה בינתיים לגמלאים של צ'ילה? עובדים שיצאו לפנסיה סיפרו לעיתונות המקומית כי "זכו" בגמלה חודשית בין 50 ל-120 שקל בלבד, וזאת לאחר עשרות שנות חיסכון פנסיוני. זו פנסיה עלובה גם במושגים צ'יליאניים, שאינה מאפשרת למקבליה לרכוש אפילו סל מוצרי מזון בסיסי.
לפי חישובים שנערכו בצ'ילה, רופאה בכירה ובעלת שכר גבוה, שהחלה להפריש לקרן הפנסיה הפרטית מכספיה מתחילת עבודתה ב-1981 ותצא השנה לפנסיה, תקבל גמלה חודשית של 2,750 שקל. אילו הייתה אותה רופאה נשארת עמיתה בקרן הפנסיה הממלכתית, זו שפינושה הפריט, היא הייתה זכאית לגמלה בסך כ-5,000 שקל.
בישראל, בניגוד מוחלט להערכות שנמסרו ב-2004, לפיהן עובדים בני הדור הנוכחי שיפרשו לפנסיה יזכו בקצבה של כ־65% משכרם האחרון ועובדות ל־46% ממנו – מתברר כעת שהמספרים נמוכים ממה שהובטח ועומדים על 38% מהשכר האחרון לגברים ו־31% בלבד לנשים.
מסקנות מטרידות אלה עולות מתוך מחקר שערכו לפני שלוש שנים במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון פרופ' אביה ספיבק ושרית מנחם־כרמי על מצב הפנסיה בישראל. מהמחקר עולה כי עובד שמשתכר 10,000 שקל בחודש (קרוב לשכר הממוצע ברוטו במשק) צפוי לקבל בגיל פרישה קצבה חודשית של 3,800 שקל בלבד, ועובדת שמשתכרת אותו סכום צפויה לקבל 3,100 שקל בחודש בלבד.
אפרים דוידי
