הדו"ח מרכז אדוה השנתי מגלה שעליית השכר לא מדביקה את קצב הצמיחה וגידול הרווחים של המעסיקים. מרכז אדוה מפרסם את הדו"ח "תמונת מצב חברתית". המחברים הם ד"ר שלמה סבירסקי ואתי קונור–אטיאס. מהדו"ח עולה כי בשנתיים–שלוש האחרונות נרשמת עלייה בשכר, שהיא תוצאה, בין השאר, של הסכמי שכר שהממשלה חתמה עם המורות והמורים ("אופק חדש" ו"עוז לתמורה") ועם עובדי המדינה, ושל העלאת שכר המינימום.

הפגנה נגד שוד הגז (צילום: אקטיבסטילס)

עם זאת, פערי ההכנסות גדולים ביותר. ב-2015 ההכנסה הכספית ברוטו של משק בית שבראשו שכיר עמדה בעשירון התחתון, על 4,644 שקל לחודש, בעוד שבעשירון העליון היא עמדה על 58,293 שקל. שני העשירונים הגבוהים, 9 ו-10, נהנו מ-43.9% מכלל הכנסות משקי הבית, בעוד ש-8 העשירונים האחרים התחלקו ב-56.1% הנותרים. יש לציין כי בתוך העשירון העליון עצמו יש פערים עצומים בין המיאון העליון ובין שאר העשירון. מנכ"ל חברה בורסאית גדולה מרוויח פי 91 משכר המינימום. 

על פי אדוה "פירות הצמיחה ממשיכים לחלחל מעלה יותר משהם מחלחלים כלפי מטה. הדבר משתקף היטב בשכר המנהלים הבכירים: ב-2015, התגמול של המנהלים הבכירים בתאגידים הגדולים עלה יחסית ל-2014. העלייה המשמעותית הייתה בתגמולים שאינם שכר – תשלום מבוסס מניות – בשעה שהשכר, דמי הניהול והמענקים כמעט ולא השתנו". לדוגמא: המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("מדד תל אביב 100") תוגמלו, בממוצע, בסכום שנתי כולל של 5.1 מיליון שקל, או 425 אלף שקל בחודש. התגמול השנתי הממוצע של חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה עמד על 4 מיליון שקל, או 337 אלף שקל בחודש.

יצוין שהפערים בין המנהלים הבכירים ובין שאר העובדים במשק הוסיפו להיות  גבוהים ביותר. התגמול הממוצע של המנכ"לים היה גבוה פי 44 מהשכר הממוצע במשק (9,592 שקל, עובדים ישראליים בלבד) ופי 91 משכר המינימום באותה שנה (4,650 שקל). כמו כן, השכר מתחלק באופן לא שוויוני לא רק בין שני המגדרים אלא גם בין קבוצות האוכלוסייה השונות, כלהלן (נתוני 2015): שכרם של שכירים אשכנזים ילידי הארץ עמד על 31% מעל לממוצע; שכרם של שכירים מזרחים ילידי הארץ עמד על 14% מעל לממוצע; שכרם של שכירים ילידי הארץ שהם ילדים ליוצאי מדינות חבר העמים היה בגובה השכר הממוצע (1% מעליו); שכרם של שכירים ערבים עמד על כשני–שלישים מהממוצע ושכרם של שכירים יוצאי אתיופיה (עולים מאתיופיה וילידי ישראל שהם ילדים של עולים מאתיופיה) עמד על כמחצית השכר הממוצע.

 שיעור הבלתי מועסקים בישראל בחודש נובמבר 2016 היה נמוך: 4.6%. יחד עם זאת, השיעור הארצי מסתיר פערים גדולים מאוד בין יישובים ובין קבוצות אוכלוסייה: בניתוח לפי יישובים עולה כי בראש טבלת האבטלה מצויים ישובים ערביים ובראשם היישובים הבדואיים בדרום הארץ. בעיירה הבדואית הגדולה ביותר, רהט, שיעור דורשי העבודה עמד בנובמבר 2016 על 14.4%. שיעור דומה נרשם גם בכמה מן היישובים הערביים הגדולים בצפון הארץ ובהם מג'אר (14.8%), סח'נין (14.7%) ואום אל–פחם (14.6%). ברוב היישובים היהודיים שיעור האבטלה היה נמוך מ-5%, אך שיעורים גבוהים הרבה יותר נרשמו בעיירות פיתוח כדוגמת מצפה רמון (9.5%), דימונה (9.3%) וירוחם (8.6%).

הפערים החברתיים מתבטאים גם ברמת הבריאות. רמת בריאות משקפת איכות חיים ובאופן כללי יותר, פערים מעמדיים כלליים: איכות התזונה, איכות הסביבה, איכות המגורים, רמת המודעות לסיכונים בריאותיים, טיב התחבורה, טיב התעסוקה, המרחק ממרכזי שירותים רפואיים ועוד. ההבדלים באיכות חיים משתקפים בשני מדדים עיקריים, המשמשים בכל רחבי העולם לציון פערים ברמת בריאות: תמותת תינוקות ותוחלת חיים. שיעור תמותת התינוקות בישראל עמד בשנת 2014 על 3.1. שיעור זה הציב אותה במקום ה-15 בקרב ארצות הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי ((OECD. השיעור ירד מאוד מאז 1970, הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים. ועם זאת, כיום (2014-2010), שיעור תמותת התינוקות בקרב ערבים: 6.4 – גבוה פי 2.6 מזה של יהודים.

לדברי ד"ר סבירסקי: "השוויון והצדק החברתי אינם עומדים בראש סולם העדיפויות של המדינה. בכל הנוגע לקידום רמת החיים של כלל הישראלים, הממשלה משליכה את יהבה על צמיחה כלכלית. אך פירות הצמיחה חלחלו וממשיכים לחלחל כלפי מעלה יותר מאשר כלפי מטה. על כן מתבקשת מעורבות מדינתית משמעותית. הבעיה היא שממשלות ישראל הלכו וקיצצו ביכולותיהן לפעול, ובעיקר ביכולותיהן התקציביות. התוצאה היא הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת: שירותי חינוך, השכלה גבוהה, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי. ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות) הכוללת ב-2014, שעמדה על 41.2% תמ"ג, מציבה את ישראל בדבוקה אחת עם ארצות במזרח אירופה וארצות בעלות מסורת של הוצאה ממשלתית נמוכה כדוגמת ניו זילנד וקנדה (שלהן הוצאות ביטחון נמוכות מזו של ישראל)". עוד הדגיש ד"ר סבירסקי כי "מעייניהן של ממשלות ישראל נתונים בעיקר לבעיות מדיניות וביטחוניות ובראשן הסכסוך עם הפלסטינים, המתבטא בעימותים אלימים תכופים. ממשלות ישראל אינן פנויות לפתח תכניות ארוכות טווח להעלאת שיעור הזכאות לתעודת בגרות, להגדלת אוכלוסיית הסטודנטים או להכללתה של כלל אוכלוסיית ישראל ב'אומת הסטארט–אפ'".

לעיון בדו"ח אדוה החדש: www.adva.org