בעקבות שידור הסדרה 'שעת נעילה': יום הכיפורים של תאגיד השידור הציבורי

החודש עלה לאוויר הפרק האחרון בסדרת הדרמה ההיסטורית "שעת נעילה". הסדרה, פרי הפקה של תאגיד השידור הציבורי ("כאן"), היא היקרה ביותר שהופקה בישראל עד כה. הסדרה מציגה את הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים בחזית הגולן דרך חוויותיהם של כמה חיילים ואזרחים שנקלעו ללחימה. לפי נתוני התאגיד, בפרק הפתיחה של הסדרה צפו מעל 250 אלף איש – המספר הגבוה ביותר מאז עלייתו לאוויר של אתר "כאן". גם בתקשורת הוקדשה תשומת לב לא מעטה לסדרה ולתגובות אליה.

פרק הפתיחה הכפול של הסדרה (מתוך שמונה) הפתיע לטובה. שלושה מגיבורי הסדרה הם אלוש, מרקו ומלאכי – פנתרים שחורים משכונת מוסררה בירושלים, המשרתים בצבא כטנקיסטים. בפרק הראשון מרבים השלושה לשוחח זה עם זה בערבית-יהודית המתובלת במלים עבריות וצרפתיות, אולם בהמשך הסדרה הם מדברים בעיקר עברית – כנראה כדי לא להכביד על הצופה.

תחילת הפרק מתרחשת לאחר הפגנה בה השתתפו מרקו ומלאכי, ואשר המשטרה פזרה באלימות. מרקו הוכה בהפגנה בידי שוטרים ומסתתר מהרשויות בביתו של חבר פלסטיני ברובע המוסלמי, ואילו מלאכי נעצר בהפגנה ונחקר על רקע ביקוריו במועדון הקומוניסטי, שם בילה בחברת "שמאל קיצוני וערבים", כניסוחו של החוקר המשטרתי.

בהמשך הפרק פוגש מלאכי במני בן דרור, תל אביבי בוהמייני מזדקן החבר ב"מצפן". בן דרור מביע אהדה למאבקם של הפנתרים, והשניים מתיידדים חרף הפער הדורי והעדתי ומכירים זה בזה כ"סוציאליסט זקן" ו"סוציאליסט צעיר". בן דרור מדגיש את התנגדותו למלחמה, שפרצה באשמת ממשלת המערך. מרקו מביע את התנגדותו לחזור לבסיס ושורף את המדים: "לא מדינה שלי ולא צבא שלי. אני גמרתי עם הגזענים האלה". תחושותיו זוכות באשרור כאשר הוא וחבריו המרוקאים חוזרים ליחידתם הצבאית ונתקלים ביחס מתנשא מצד מפקדם הקיבוצניק האשכנזי, המכנה אותם "עבריינים" בשל חברותם בפנתרים ובשל השתתפותם בהפגנה.

עד כאן הסדרה חברתיתביקורתית – תוכן שנדיר למצוא בטלוויזיה הישראלית כיום, ועל אחת כמה וכמה בסדרות פופולריות. אולם לצופים המקווים כי רוח הדברים תבוא לידי ביטוי בהמשך הסדרה, נכונה אכזבה. המסר המרכזי של "שעת נעילה", אותו מפמפמת הסדרה ללא הרף מהפרק השני ועד סופה, הוא: "שקט – יורים".

כאשר גיבורי הסדרה מוצאים עצמם תחת אש בעקבות המתקפה הסורית הבלתיצפויה, הם שוכחים כל ביקורת שהייתה להם על מדיניות הממשלה או על המלחמה, ומוכנים להקריב את חייהם "בשביל המדינה". אפילו בן דרור הפציפיסט, שיצא לחזית רק כדי להחזיר הביתה את בנו, מתנדב בסופו של דבר לפקד על טנק בקרב בעמק הבכא. יוצרי הסדרה מבקשים לומר: אמנם ישנם בישראל מתחים חברתיים ומחלוקות פוליטיות, אבל בסופו של דבר, בעניינים של ביטחון כולנו באותה סירה (או ברוח הסדרה, באותו נגמ"ש) – ועל כך איש מגיבורי הסדרה אינו מערער.

בצדו השני של קו החזית, החיילים הסורים הפשוטים מוצגים כקורבנות תמימים של הנסיבות, שנדחפו לשדות הקטל בידי מפקדיהם. הקצינים הסורים, לעומת זאת, מוצגים בסדרה כפראים צמאי דם, אשר ללא היסוס מוציאים להורג שבויים ישראלים. בפרק האחרון חוקר קצין מודיעין סורי את אחד השבויים הישראלים בעינויים. הקצין הסורי מספר כי משפחתו מתגוררת במחנה פליטים בקרבת דמשק לאחר שכפר מוצאה ברמת הגולן נכבש ונהרס בידי ישראל ב-1967. הוא אף פונה לשבוי הישראלי ומציע לו, כערבימוסלמי לערבייהודי, לשתף פעולה נגד האויב הציוני שהוא נטע זר באזור. אולם טענות אלה של החוקר, שלכאורה היה בכוחן לעורר הבנה ואף הזדהות מסוימת עם הצד הסורי, מוצגות בסדרה כמניפולציה ערמומית ותו לא.

השבוי הישראלי עומד בעינויים באומץ ואינו נשבר בחקירה, שכן בשלב זה של הסדרה כל הספקות כבר נגוזו והמסר הפטריוטי התגבש בבהירות בהכרתם של הגיבורים ושל הצופים כאחת – הערבים קמים עלינו לכלותינו, ואין ברירה אלא להגן על עצמנו.

למרות הייצוג הראוי לציון של הפנתרים השחורים, הסדרה "שעת נעילה" היא מוצר בידור אידיאולוגי שנועד לעשות לישראלים נעים ולהשקיט את המצפון הלאומי. בסיום הפרק האחרון מגיע הקתרזיס המובטח בדמות מונטאז' של גברים מזדקנים, הווטרנים של המלחמה, המישירים מבט אל המצלמה לצלילי מוסיקה מרגשת. על המסך מופיעות המילים: "לזכרם של חללי מלחמת יום הכיפורים ובהוקרה לבני משפחותיהם, ללוחמים ולכל מי שהמלחמה הותירה בו את אותותיה". כך, בלי סימני שאלה או הרהורי כפירה או חיבור לכיבוש, מסכמת הסדרה את מלחמת הברירה הנוראה שגבתה את חייהם של אלפי ישראלים, סורים ומצרים באוקטובר 1973.

אסף טלגם

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב