בעקבות ספריהן של נעמי קליין ושנטל מוף: בין שינוי לשינוי מן היסוד

הקפיטליזם כשיטת ניצול מעמדי המשתכללת בהתמדה לא הובס ולא יובס ללא פעילות ציבורית ועממית רבת שנים. הניסיון המצטבר של אין ספור מאבקים מעמדיים, חברתיים, לאומיים, עדתיים, מקומיים, סביבתיים ומגדריים, אשר לעיתים מתרחבים ולעתים מתכווצים ואפילו מתפוגגים – הוא תנאי היסטורי לעיצוב ההבנה של ההמונים כי ההון הוא האויב הראשי המפיק תועלת מניצול, מאפליה, מדיכוי ומשיסוי.

2018-11-02_165753

נעמי קליין וספרה "לא זה לא מספיק" במהדורה המקורית באנגלית (צילום: הומניטה)

 

דווקא משום כך נודעת חשיבות לניתוח אופי המאבקים העממיים בתקופתנו וללקחים שניתן להפיק מהם הכלולים בספריהן החדשים של שתי הוגות ביקורתיות נודעות: ספרה של העיתונאית והחוקרת נעמי קליין "לא זה לא מספיק" (בתרגום לעברית – ספרי נובמבר, 2018), וספרה של פרופ' שנטל מוף "למען פופוליזם שמאלי", שיצא לאור השנה בלונדון (וביקורת עליו פורסמה בגיליון הקודם, 41, של "זו הדרך").

נעמי קליין, למשל, מסכמת את ניסיון המאבקים החברתיים, שברבים מהם הייתה מעורבת, באמירה האופטימית: "הכישוף שהטיל הניאו-ליברליזם נשבר ונמעך תחת כובד המשקל של התנסויות ממשיות והרים של עדויות. דברים שאסור היה לומר במשך עשרות שנים נאמרים כעת בקול גדול על ידי מועמדים שזוכים במיליוני קולות" (ע' 230). גם שנטל מוף מצביעה על כך שהניאו-ליברליזם ומוסדות הסדר הקיים, הבורגני, מאבדים את אמון הציבור.

 

הסתירה ופתרונה

האופטימיות שבמסקנות של קליין ומוף עומדת לכאורה בסתירה למציאות. אם הכישוף הניאו-ליברלי נשבר – מדוע גדל בשנים האחרונות מספרם של נציגים מובהקים של הטייקונים שנבחרו בבחירות כלליות והמנהלים מדיניות ניאו-ליברלית בוטה לטובת ההון ולרעת המוני העם, כמו טראמפ בארצות הברית ובולסונרו בברזיל?

מעבר לתנאים הייחודיים השוררים בכל אחת מהמדינות, משקפות תוצאות הבחירות האלה מצב בסיסי משותף: קבוצות ההון השולטות מחפשות ומוצאות תשובות משלהן להתפכחות של ציבורים רחבים מהכישוף הניאו-ליברלי. טראמפ ודומיו מבטאים תשובה פוליטית כזאת להעמקתו הנוספת של הקיטוב הכלכלי-חברתי בחברה הבורגנית מאז המשבר העולמי שהחל ב-2007 ונוכח האפשרות שיפרוץ משבר כלכלי נוסף.

התשובה של הטייקונים, שכבר נוסתה בעבר, היא פעולה אקטיבית בכלים המגוונים שבשליטתם (ממשלה, תקשורת המונים, מפלגות ואיגודים שונים) כדי לטפח לאומנות, שנאת זרים, איבה עדתית ודתית ואלימות.

בדרך זו הם פועלים ללא לאות כדי למעוך את ההתנגדות העממית לאפליה, לדיכוי הלאומי והמגדרי, לנישול ולשקיעה בחובות ובעוני, ולטפח תרבות צריכה וריאליטי. במקביל דואג השלטון הימני הבוטה גם להשתלט ישירות על המוסדות של הסדר הבורגני ובמקרים מסוימים לרסקם באמצעות  שלטון צבאי או כינון משטר ניאו-פשיסטי.

הסתירה הנראית לעין בין ההשתחררות של ציבורים רחבים מהכישוף הניאו-ליברלי לבין הניצחון בבחירות של נציגים מובהקים של הניאו-ליברליזם הבוטה שבה ומלמדת את המסקנה הדיאלקטית, שאליה הגיעו מניחי היסודות של הקומוניזם כבר לפני 170 שנה: בלי מאבקים מעמדיים ועממיים מגוונים במסגרת הקפיטליזם אי אפשר לבנות את ההתנגדות לקפיטליזם; אך בלי הבסת המשטר הקפיטליסטי עצמו, ימשיך ההון להחזיק בשלטון כשהוא עוטה מסכה דמוקרטית יותר או פחות לפי צרכיו בכל תקופה נתונה.

 

החלופה נבנית כאן ועכשיו

עם המסקנה הזאת אני מבקשת לחזור לספריהן של נעמי קליין ושנטל מוף ולזרם השמאלי שהן מבטאות.

קליין ומוף מדגישות, וזה חשוב, את האפשרויות הגלומות במאבקים סביב נושאים חברתיים שונים ואת הסיכוי לבנות בריתות בין ארגונים הנאבקים למען מטרות קונקרטיות שונות וגם להוביל שינוי בתחום זה או אחר.

ההישגים של התנועה #Metoo, שהתגבשה רק לפני שנה, הם דוגמא לשינוי חשוב שאירע לאחר שהשתיים השלימו את כתיבת ספריהן.

אך כאשר קליין ומוף מגבשות את החזון של ה"בעד", מבכרות שתיהן להישאר פרוגרסיביות אך בורגניות: הן בעד בניית פעולה משותפת של קורבנות השיטה הקפיטליסטית, אך אינן קוראות לפעולה להריסתה של השיטה הקפיטליסטית עצמה.

לגישה זו יש השלכות גם לגבי הפעולה החברתית-פוליטית העכשווית. קליין, למשל, מספרת על התארגנות רחבה שקראה לאזרחי קנדה לפעול בשני מישורים בו זמנית: להצביע בבחירות נגד מה שהם לא רוצים ולהביע פומבית תמיכה בחזון חברתי מקיף.

ברור שקליין יודעת שבבחירות אי-אפשר בכלל להצביע נגד, אלא רק בעד מפלגה או רשימה מסוימת. לכן ההתלהבות של קליין מההצעה של ההתארגנות, שלה הייתה שותפה, אינה מעידה על בורות, אלא על השתמטות מודעת מקריאה לתמיכה במפלגת שמאל עקבית ומהפכנית, אשר גם תומכת בכלל המאבקים העממיים ולעיתים מנהיגה אותם וגם מחנכת ונאבקת לחלופה מן היסוד למשטר הקפיטליסטי עצמו.

בניית החלופה לקפיטליזם, לניאו-ליברליזם ולכל הכרוך בהם, אינה עניין לעתיד כלשהו.

החלופה נבנית כאן ועכשיו בשילוב, שאי-אפשר בלעדיו, של השתתפות במאבקים יומיומיים במסגרת הקפיטליזם ושל בניית המוכנות למיגורו, בהינתן התנאים המתאימים, של הקפיטליזם עצמו.

העקביות של הקומוניסטים, הנחשפת בשלל הצורות המגוונות של הפעילות החברתית והדמוקרטית, היא ביטוי קונקרטי להתמדתם במאבק עקשני נגד השיטה הקפיטליסטית עצמה.

תמר גוז'נסקי

על ספרה של מוף, בגיליון "זו הדרך" האחרון (עמ' 7):

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2018/11/G41_2018.pdf

 

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב